בין קודש לחול: על פסיכולוגיה חיובית, דת ואמונה

     ערב שבת, 1986

"שׁוֹבּוֹוות' !"
זעקת חרדת-הקודש של סבתא מהדהדת בכל חדרי הלב והבית, מזעזעת את שלוות צלחות החרסינה מעוטרות הפרחים, המסודרות בערימה ממושמעת בראש שולחן האוכל - ומרעידה ממקומו את הראי בחדר המקלחת, ממנו ניבטות פניה סחופות הדמע של אסנת.
אסנת משפילה ראשה, נשענת על הכיור בידיים רועדות, יבבותיה הולכות ומתעצמות, כשהתמונות עולות שוב ושוב בראשה: לא יכולה להיזכר, לא מצליחה לשכוח.
חוסר-הגינותם של החיים הותיר את רישומו הכעור גם בפניו של אסף:
הוא יושב במרכז הסלון, המום מעוצמת הרגש שסחטו ממנו המראות הקשים, שתי עיניו פעורות נכוחה, שפתיו רועדות ואגרופיו קפוצים. גם הוא מסרב לקבל, מתקשה להכיל.
- "אני לא בוכה...",  הוא זועק אל חלל החדר, ומזנק אחרי אחותו לחדר המקלחת, מכסה פניו בזרועו השמאלית, פותח את הברז -ומניח לזרם הגועש לשטוף את שאריות יגונו.

כל ערב שבת אותו סיפור. רגע לפני ארוחת השבת אצל סבתא: הסרט הערבי.

להישאר מאחור: על צלקות ישנות ומחר חדש

בוקר מופע כינוס הפועל השביעי, 30.04.1961

הבכי קורע את עור התוף, ממיס לבבות, מבקיע שערי שמים.
אבל לא מצליח לשרוט את הנחישות המבוצרת של אמא. ההחלטה התקבלה:
- "זו לא הופעה לילדות קטנות, את לא יכולה לבוא..."
כולם הולכים לג'מבו. יותר נכון, למופע הפתיחה של כינוס הפועל,
מופע בינלאומי של אחת לעשור.
רבבות צופים נרגשים, אלפי ספורטאים נמרצים, עשרות מדינות מתארחות, 
4 יבשות משתתפות, זוג הורים לבושים במיטב מחלצותיהם, 2 אחים גדולים נלהבים,
וליה אחת בת שש – בוכה בחצר.
השפלה גדולה מדי לילדה כל-כך קטנה.
וכך גם הזעם והעלבון.
'אני לא אסלח להם לעולמים!', היא נשבעת, 'אני אשב פה ואבכה עד שהם יחזרו', היא מגבירה את יבבותיה,
'ואז הם יראו לעצמם!'
הסירנות מתעצמות, הדמעות שוטפות - אך הנקמה רחוקה מלהתממש.
היא רוקעת ברגליים, מכה בשער.
דממה.
כולם נסעו  למופע הפתיחה הגדול. השכונה ריקה מאדם. 
ומי ישמע עכשיו כמה אמא שלה רעה?...

6 טענות נגד האושר

יום שישי, אוקטובר 2011

- "הלכתי, ביי".

- "ביי, תהני", אני מסנן לעבר שובל התלתלים המתנפנף מאחורי הדלת הנטרקת קלוֹת,
מבלי להרים את עינַי מכתם השמן החום הממאן להתנקות מסיר הטיגון - חרף כל מאמצֵי השפשוף והמירוק שלי.

'מצאה לה זמן ללכת לַסַּפָּר', אני רוטן ביני לבין עצמי, 'יום שישי, שתים עשרה בצהרים וכל הבלגאן עלי...'

- "אבא, בוא לשחק"

מזל שלפחות הילדה ישנה...

'מה אתה רוצה ממנה', אני שוטף את המים הדלוחים מהסיר בסקרנות מהולה בתקווה לעתיד בהיר יותר עבורו, 'היא כבר חודשיים לא ביקרה אצל הספר, ושאלה אותך כבר לפני יומיים אם זה בסדר שהיא תלך ואמרת שכן. ומהבוקר היא כבר הספיקה לקפל הררי כביסה, לבשל ולהשכיב את טליה, כדי להשליט שקט יחסי במחנה'.

מי הברז הקרירים הזורמים בעוצמה שוטפים מהסיר את ענני הסבון, וחושפים שוב את כתם השמן, טבוע בעקשנותו הכעורה בדופן הסיר המבריק.

מי שם זבוב בשמפניה שלי?

ערב רה"ש תשמ"ח (ספטמבר 1987)

מתחת לנברשת ישנה המפיצה אור יקרות בעיניו של ילד בן עשר וחצי,

עומד על רגליים דקות מחוספסות בכפיסי עץ דקים, חבוקות בשוליהן פלסטיק חום וזול - שולחן שְׂבַע-ימים, שנמתח עד קצה יכולת שריריו העציים, כדי שיוכל להכיל בצפיפות משפחתית חונקת
את כל החוגגים סביבו.

למזלו של הקורבן, אין חשש שיכרע תחת כובד משקלה של הכבוּדה שעליו.

עד כדי כך שפר עליו מזלו של שולחן אוכל בבית תימני...

רק המאכלים ההכרחיים לברכות החג מפוזרים באי סדר לאורכו, מסתופפים בצילו של עגל הזהב
התימני, הזורח בגאון בראש השולחן:  דּוּד מרק כּוּרְעִי (מרק רגל).

מזהיב מכורכום טהור, מַטְבְּעוֹת הַשֶּׁמֶן מנצנצות בו בקריצות פיתוי – וריח החוויג' משתק את הלסת.

הוא יחיד, הוא אחד ואין עוד מלבדו.
מלוות אותו בראש מורכן צלוחיות חִילְבֶּה מרירות מכעס, ומכרכרים סביבו פלחי לימונים צהובים מקנאה.
אין מה לומר, מרק תימני של חג ושבת לא דומה בשום דבר למרק תימני של יום חול.

ואל נא תתבלבלו: כשאני אומר דוּד אני באמת מתכוון לדוד. "כרומגן", 10 שנות אחריות.
כי מרק תימני לא עושים בסיר, גם לא כזה רחב מימדים במיוחד. רק כך מובטח לסבתי, שיהיה מספיק
כדי להלעיט את כל הפיות הרעבים לזהוב-הזהוב הזה (כולל פיו הפעור מרעב תמידי של פח האשפה השכונתי).