מי שם זבוב בשמפניה שלי?

ערב רה"ש תשמ"ח (ספטמבר 1987)

מתחת לנברשת ישנה המפיצה אור יקרות בעיניו של ילד בן עשר וחצי,

עומד על רגליים דקות מחוספסות בכפיסי עץ דקים, חבוקות בשוליהן פלסטיק חום וזול - שולחן שְׂבַע-ימים, שנמתח עד קצה יכולת שריריו העציים, כדי שיוכל להכיל בצפיפות משפחתית חונקת
את כל החוגגים סביבו.

למזלו של הקורבן, אין חשש שיכרע תחת כובד משקלה של הכבוּדה שעליו.

עד כדי כך שפר עליו מזלו של שולחן אוכל בבית תימני...

רק המאכלים ההכרחיים לברכות החג מפוזרים באי סדר לאורכו, מסתופפים בצילו של עגל הזהב
התימני, הזורח בגאון בראש השולחן:  דּוּד מרק כּוּרְעִי (מרק רגל).

מזהיב מכורכום טהור, מַטְבְּעוֹת הַשֶּׁמֶן מנצנצות בו בקריצות פיתוי – וריח החוויג' משתק את הלסת.

הוא יחיד, הוא אחד ואין עוד מלבדו.
מלוות אותו בראש מורכן צלוחיות חִילְבֶּה מרירות מכעס, ומכרכרים סביבו פלחי לימונים צהובים מקנאה.
אין מה לומר, מרק תימני של חג ושבת לא דומה בשום דבר למרק תימני של יום חול.

ואל נא תתבלבלו: כשאני אומר דוּד אני באמת מתכוון לדוד. "כרומגן", 10 שנות אחריות.
כי מרק תימני לא עושים בסיר, גם לא כזה רחב מימדים במיוחד. רק כך מובטח לסבתי, שיהיה מספיק
כדי להלעיט את כל הפיות הרעבים לזהוב-הזהוב הזה (כולל פיו הפעור מרעב תמידי של פח האשפה השכונתי).