דודים הם נושא מורכב.
מצד אחד, דוד הוא קרוב ממש קרוב. עד כדי כך קרוב, שלפעמים הסיבה שהם לא אביך או אמך נעוצה רק במקום פגיעתו של חץ טועה אחד מקשתו של קופידון.
מצד שני, לפעמים מספיקה אותה אבחת חץ סתמית, כדי שתפגוש אותו בעיקר באלבומי חתונות.
תפקידם של דודים כאלה בחייך מסתכם בד"כ בהעברת עלי חסה מטפטפים מעל לראשה של סבתא חצי-דמנטית בין "מרור כורֵך" ל"שולחן עורֵך", או החלפה הדדית של "אז מה נשמע ככה?" במחזוריות מביכה תוך הצצות תכופות בשעון - בעת היתקלויות בלתי נמנעות ברחוב.
התמזל מזלי, ומיעוט הדודים (והדודה) שיש לי, יצר יחסי קרבה משפחתיים הדוקים:
כולם עד אחרון טפם מופיעים באלבום החתונה שלי (שכולו על תמונותיו קבור במקום שיד הזיכרון אינה משגת עוד); בכל מפגש אקראי ברחוב תמיד יהיה לנו על מה לדבר ("תמסור ד"ש, יאללה ביי"), והם נוטים להרבות בהעברת עלים מטפטפים מכל הסוגים (כולל עלי גפן ספוגי שמן) גם מעל הראש שלי - בכל חג ומועד.
מה יש לומר, זכיתי.
בנוף המוכר הזה, דוד מנחם היה מראה לא שגרתי.
דוד מנחם לא היה איש העולם הגדול.
אבל הוא היה גדול בעולם שלנו.
לדוד מנחם לא היתה אף תעודת השכלה רשמית,
ובכל זאת היה לו תואר דר' במדעי החיים.
הוא התעניין מאוד באקטואליה ופוליטיקה,
אבל מעולם לא נתן להן לחצות את המסגרת הראויה להם – זו של מסך הטלוויזיה.
הוא כמעט ולא יצא מחוץ לגבולות ארצו לתוּר את העולם,
כי בתוך גבולותיו מצא עולם ומלואו.
הוא היה איש זהיר, שקול ואיטי,
שעשה הכל במהירות גדולה.
הוא היה האיש היחיד שהכרתי שיכול היה לדחוק ולזרז את הזמן לבוא לפני המועד הנקוב.
וכשזה היה מגיע (תמיד באיחור), הוא היה מוצא את הדוד יושב וממתין לו,
על פניו הבעת תרעומת מהולה בשביעות רצון, ובין אצבעותיו המחוספסות סיגריה מעשנת.
