בין קודש לחול: על פסיכולוגיה חיובית, דת ואמונה

     ערב שבת, 1986

"שׁוֹבּוֹוות' !"
זעקת חרדת-הקודש של סבתא מהדהדת בכל חדרי הלב והבית, מזעזעת את שלוות צלחות החרסינה מעוטרות הפרחים, המסודרות בערימה ממושמעת בראש שולחן האוכל - ומרעידה ממקומו את הראי בחדר המקלחת, ממנו ניבטות פניה סחופות הדמע של אסנת.
אסנת משפילה ראשה, נשענת על הכיור בידיים רועדות, יבבותיה הולכות ומתעצמות, כשהתמונות עולות שוב ושוב בראשה: לא יכולה להיזכר, לא מצליחה לשכוח.
חוסר-הגינותם של החיים הותיר את רישומו הכעור גם בפניו של אסף:
הוא יושב במרכז הסלון, המום מעוצמת הרגש שסחטו ממנו המראות הקשים, שתי עיניו פעורות נכוחה, שפתיו רועדות ואגרופיו קפוצים. גם הוא מסרב לקבל, מתקשה להכיל.
- "אני לא בוכה...",  הוא זועק אל חלל החדר, ומזנק אחרי אחותו לחדר המקלחת, מכסה פניו בזרועו השמאלית, פותח את הברז -ומניח לזרם הגועש לשטוף את שאריות יגונו.

כל ערב שבת אותו סיפור. רגע לפני ארוחת השבת אצל סבתא: הסרט הערבי.

נוסחת האושר: נסיבות חיים

אוגוסט 1999

- "מה אני אעשה בזה?"
אני עומד מול מיכל, מנהלת הצוות שלי, שוקל מיד ליד את קוביית הפלסטיק השחורה משובצת הכפתורים ומחודדת האנטנה.

- "תדבר", היא עונה בתמיהה מהולה בתרעומת על חוסר הנכונות שלי להיסחף אל תוך החגיגה.

המוקד לובש חג היום. כל הנציגים מקבלים טלפון סלולרי חינם!
המכשיר (מחודש), השיחות (ללא הגבלה), האסמסים (בפוטנציה – ההמצאה טרם הגיעה לארץ) – הכל חינם.

מוותיק ועד חדש, מנציג ועד אחמ"ש – ההתרגשות אוחזת בכולם, והם מחליפים באובססיביות מספרי טלפון, מתקתקים אותם במרץ בזכרון של "סם הקוסם" (סמסונג 411, עד 70 זכרונות( ומתלבטים בין 8 צלצולים מובנים (מהמבחר המגוון הזה, רק אחד הוא אופציה נסבלת, מה שגורם לכך שכל פעם שהצלצול מתנגן במוקד, כולם ממששים את אחוריהם בציפייה מלאת תקווה לעתיד טוב יותר).

ורק אני, משבית שמחות ציני, מסנן "תודה" עבשה, וזורק את הקוסם לתיק, נלהב מעצם האדישות שלי כלפיו.

- "עם מי כבר יש לי לדבר?!", אני שב ותוהה בבית על קנקנה של הקופסה השחורה הזו, ובהינף יד החלטי מטביע אותה בארון בגדי החורף, מתחת לערימת גופיות פלנל דהויות (טוב, צהובות), שהייתי צריך לזרוק כבר בחורף שעבר.

עוד המצאה מיותרת.