טייק 1: "את רוצה אֲמַמַם? כן? כן? תגידי כן, כן, כן! תגידי כן..."
התוצאה: גרגור ושרבוב שפתיים מחויך.
טייק 2: אני מנופף בבקבוק תחליף החלב מול עינֵי הפעוטה וקורא בצהלות מאולצות:
"תגידי כן. כן. נכון שאת רוצה אֲמַמַם? אז תגידי כן, כן, כן!"
התוצאה: הילדה מניעה את גפיה בחוסר שקט ומביטה בי בעיניים פעורות במבט סתוּם.
טייק 3: "הנה הבקבוק של טליה, רוצה לאכול? תגידי כן, כן, כן, אאווווו..."
הטייק נקטע בבעיטה אחת מדויקת שהמלאכית הצחורה שלחה לכיוון הסרעפת שלי.
- "אוקיי, אוקיי, הנה אֲמַמַם", אני מתקפל ומקרב את הבקבוק אל שפתיה.
היא יונקת בשקיקה, שומרת עין אחת פקוחה על הפסיכי הזה שהגורל הכיר לה בשם 'אבא'...
כן, כשטליה, נולדה לפני כשנתיים אני כבר הייתי שקוע עד מעל הראש בעולם הפסיכולוגיה החיובית על שלל תיאוריותיו ופרקטיקותיו, נחוש לנסות את כולן עד אחת - על עצמי ועל הסובבים אותי.
הלידה של טליה היתה הזדמנות פז בעיני לגדל מאפס פעוטה חיובית להפליא, שתגדל כילדה אופטימית להחריד, שתתבגר להיות אישה חייכנית כפייתית, מתחרה ראויה לכהנת הגבעטרון הבלתי נלאית, ניקה ברזק. היש גאווה גדולה מזו לאב?
