מבוא (חלק ב'): כשהאושר זורם בדם...

מרץ 2007, 09:15

רץ.

שתים-שתיים אני גומע את המדרגות לקומה הראשונה בדרך למשרד.

אני יודע שאני מאחר. לא יודע לאן.

מציץ בחטף מבעד לדלתות משרדים פתוחות לראות מי כבר הגיע. אין זמן להגיד שלום.

בטח מחכים לי.

הייתי צריך לצאת יותר מוקדם.
אפילו אשתי זירזה אותי לקום הבוקר, וזה סימן ממש רציני שכבר מזמן הייתי צריך להתעורר לבוקר החדש.

"עזבי", פיהקתי לה, מתמתח ומנסה לשחרר את הליפוף של השמיכה סביב רגל שמאל,

"עד שמצאתי איפה לחנות...תני לנצל את זה עד הסוף".

-" בוקר טוב, זה הסוף", היא מחזירה אותי למציאות בפסקנות פסימית במיוחד.

מבוא (חלק א'): להקדים תרופה

מרץ 2007, 08:10.

תקוע.

לא זז.

לא 'מזדחל', לא 'נע באיטיות', לא 'משתרך'. תקוע.

פקק.

'אוֹטוֹסְטְרָאדִיס', אני מסנן בזעם לא כבוש לעבר אֵל  כבישים לא קיים, " גם הבוקר קמת עם עצירות?'
אולי כדאי שתשקול מעבר לנקטר אלים לייט, עם כמה חיידקי ביפידו, שיקלו לך קצת את הלחץ ביציאות
(למה הוא תמיד מתאפק, למה?).

אני יודע שאני מאחר. לא יודע לאן.

זמן ומרחב מתערבלים לאותו ענן אבק גדול שהיה כאן גם אתמול.  

אני מתעלם, אוחז את ההגה בשתי ידיים נחושות ומביט קדימה. הנה, תכף נוסעים.

עיני מציצות במראה הקדמית, שמשקפת לי מראות שעברתי על פניהם מזמן.