נוסחת האושר: שליטה שלי

ספטמבר 2008

תקוע.

שוב פעם תקוע.

אני מביט באוטובוס חולף על פני בעיניים רושפות אש. הוא מחזיר לי נפיחת עשן מזלזלת ונעלם.

'כל עַכָּבָה לטובה', אני משנן לעצמי אמת נצחית, שכמעט אף פעם לא מצליחה להשתדך לרגע ממשי בהווה.

שש וחצי בערב, אחרי 13 שעות עבודה, וגם שעון הקיץ המונה את ימיו האחרונים, לא יכול לסתיו, שממהר להחשיך את העולם מוקדם מהצפוי.
קר.

'העיקר שעוד יום נגמר', מאגר משפטי העידוד המדולדל שלי נוקם בי על הזנחה של שנים, ואני מתחיל להקיף את התחנה במעגלים בניסיון (כושל) להתחמם ולהירגע.

כרגיל לשעה, התחנה עמוסה בצללים של וורקוהוליקים עייפים. את רובם אני מכיר, חולקים המתנה משותפת כבר שנים. אף אחד לא מחייך. כולם מכונסים אל עצמם, מתעלמים מכל נוכחות, כולל זו שלהם. מביטים בעיניים טרוטות לאופק, שנקי מכל חדש.
'אני אחד מהם?!', אני תוהה ובלי משים מתחיל להתרחק.

אם כבר לצעוד, עדיף קדימה.
אני שובר את המעגל שנכלאתי בו מבחירה, ומתקדם בצעדים מהירים, כמעט בריצה, לעבר התחנה שבמעלה הרחוב. 'אם אצליח, הרווחתי גם צעידה טובה וגם מקום טוב יותר לָשֶׁבֶת'.