תרגיל 1: דע את עצמך

התרגיל הראשון מגיע מתחום האינטליגנציה הרגשית
והוא נחשב תרגיל בסיסי וחשוב לתחילת הדרך:

מה אנשים חושבים עלי?

ערכו טבלה פשוטה בת 2 עמודות. בעמודה הראשונה רשמו בטור
שמות של אנשים מסביבתכם הקרובה.
בחרו אנשים ספציפיים מכל מיני מעגלים (קרובים ורחוקים).
גוונו: בן/בת זוג, אבא/אמא, חמות/חם, ילדים, חבר/חברה,
שותפים לעבודה, שכן, הגרוש/גרושה, המורה של הילדה - ואלו רק הצעות (מצאו עוד).

לאחר מכן חשבו וכתבו בעמודה השניה: מה הם היו אומרים עלי?
איך יתארו את האופי ואת ההתנהגות שלי? מה הם יציינו לטובה בי? מה הם יציינו פחות לטובה?
מה המעשים שלי שאותם הם יזכרו כשידברו עלי? מהם הטובים, מהם הפחות טובים?
היו כנים ואמיתיים בתשובותיכם, נסו להיכנס לנעליהם ולראות את נקודת מבטם
כשהם מדברים עליכם מכל אותן בחינות. 
פנו לתרגיל הזה שעה-שעתיים שקטות ונקיות מהפרעות, כדי שתוכלו להפיק ממנו את המיטב.

מטרת התרגיל:


לאחר ביצוע התרגיל, הביטו בתוצאות וחשבו:

1.      האם מערכות היחסים החשובות של חיי מתנהלות לשביעות רצוני?

2.      האם אני מתנהל לשביעות רצוני?

זה תרגיל במודעות עצמית ובמודעות חברתית.

(ואפשר לקחת אותו רחוק יותר, כתרגיל מבוא בהגדרת מטרות ובקביעת ערכים לחיים).

התרגיל מאפשר לאנשים המבצעים אותו להגיע לתובנות אישיות, שמביאות לשינוי בחייהם.

רבים מאיתנו נגררים למקצוע כלשהו שנראה "בטוח", "יציב", "מתגמל"
ונסחפים לתוך המרוץ אחר הצלחה והישגים, לפני שהספיקו לעצור
ולחשוב האם זה באמת מה שהם רוצים לעשות בחיים.

לא פעם אנחנו נסחפים לויכוחים, מריבות ורגשות שליליים עם אהובינו,

בלי לשקול את מידת הפגיעה במערכת היחסים מול מידת החשיבות של נושא הויכוח.

זהו מעין תרגיל פוסט מורטם (שאחרי מוות): מה השגתי ואיפה הטבעתי את חותמי?
במערכות היחסים שלי כמו גם ביעדים שהצבתי לי.
כדי לראות ולהבין מה באמת חשוב לנו בחיים – עלינו להתייחס לכל יום כאילו הוא האחרון שלנו עלי אדמות.

בהרצאה שנשא באוניברסיטת סטנפורד ב-2005, אמר סטיב ג'ובס:
"אני מביט במראה כל בוקר ושואל את עצמי: 'בהנחה שזה יומי האחרון, האם ברצוני לעשות מה שבכוונתי לעשות היום בפועל?' אם התשובה הייתה 'לא' במשך יותר מדי ימים ברצף, ידעתי שאני צריך לשנות משהו."

במשפחה, מול חברים, בעבודה, עם עצמכם - שאלו תמיד: אם היום יומי האחרון,
האם עשיתי משהו שאני באמת רוצה היום? איך קידמתי היום את מה שסימנתי לי כמטרה בחיים?
האם הייתי נכנס רגשית לויכוח הזה?
איך הייתי בוחר לנסח את עצמי בפני האדם שמולי?

רוב הדברים נראים אחרת לגמרי כשרואים אותם מהפריזמה הזו.
הם פשוט מקבלים פרופורציות.
זאת, כיוון שמול עינינו עומדים הערכים שהחלטנו להתנהל לאורם והמטרות שבחרנו להשיג,
ואם דבר כלשהו אינו חלק מקידום אותן מטרות או שהוא לא עולה בקנה אחד עם ערכי חיינו –
הוא הופך לפחוּת חשיבות ומשמעות.
אנו לא נותנים לו להסיט אותנו מהדרך, ולא נגררים אחריו.

כשאתם רואים מראש את הסוף, אתם מוּנָעים יותר ממה שחשוב לכם באמת,
ההתנהגות שלכם והפעולות שלכם נובעות מתוך ערכים ומטרות-על קבועים שהגדרתם.
אתם תיקלעו פחות לסערות רגשיות משניות מול אחרים, תדעו לשלוט ברגשות שלכם טוב יותר,
תגיבו פחות לנסיבות זמניות וחולפות.
תהיו ממוקדים ושלווים יותר, ושינויים סביבכם ילוו בתחושת קבלה וביטחון על ידכם.

התרגיל לקוח מתוך ספרו של סטיבן קובי, שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד
(מומלץ! עוד נדבר על הספר בהמשך).

 

נוסחת האושר: גנים ותורשה

(כל) בוקר שבת, 1986

07:30:

- "שי, יא' עָיוּנִי, אוּם" ('שי, עיניים שלי, קום')

- "חרררר...". התגובה היחידה הנשמעת מהכיוון שלי היא נחירה עמומה.

07:40:
- "חַבִּיבּ אַלְבִּי, אוּם, אוּם" (מחמד ליבי, קום, קום').
- "עוד קצת...", אני מתהפך לצד השני וליתר ביטחון גם חופר גומחה עם הראש מתחת לכרית.
- "טַיֶּיב..." (טוב).

07:45:
- "אוּם יא' אִבְּנְ'אַל מֶחְרוֹם (תרשו לי לא לתרגם), אוּם. שעה שמונה פחות רבע. אוּם!"

מטושטש וקצת המום משינוי הטקטיקה המהיר, אני פוקח חצי עין, ורואה מבעד לסורגי הריסים הדביקים את סבתא שלי. נשענת על מטאטא מותש ובעיניה אש שלהבת-יָה.
- "סבתא...", אני מתחנן, "שבת...".