מי שם זבוב בשמפניה שלי?

ערב רה"ש תשמ"ח (ספטמבר 1987)

מתחת לנברשת ישנה המפיצה אור יקרות בעיניו של ילד בן עשר וחצי,

עומד על רגליים דקות מחוספסות בכפיסי עץ דקים, חבוקות בשוליהן פלסטיק חום וזול - שולחן שְׂבַע-ימים, שנמתח עד קצה יכולת שריריו העציים, כדי שיוכל להכיל בצפיפות משפחתית חונקת
את כל החוגגים סביבו.

למזלו של הקורבן, אין חשש שיכרע תחת כובד משקלה של הכבוּדה שעליו.

עד כדי כך שפר עליו מזלו של שולחן אוכל בבית תימני...

רק המאכלים ההכרחיים לברכות החג מפוזרים באי סדר לאורכו, מסתופפים בצילו של עגל הזהב
התימני, הזורח בגאון בראש השולחן:  דּוּד מרק כּוּרְעִי (מרק רגל).

מזהיב מכורכום טהור, מַטְבְּעוֹת הַשֶּׁמֶן מנצנצות בו בקריצות פיתוי – וריח החוויג' משתק את הלסת.

הוא יחיד, הוא אחד ואין עוד מלבדו.
מלוות אותו בראש מורכן צלוחיות חִילְבֶּה מרירות מכעס, ומכרכרים סביבו פלחי לימונים צהובים מקנאה.
אין מה לומר, מרק תימני של חג ושבת לא דומה בשום דבר למרק תימני של יום חול.

ואל נא תתבלבלו: כשאני אומר דוּד אני באמת מתכוון לדוד. "כרומגן", 10 שנות אחריות.
כי מרק תימני לא עושים בסיר, גם לא כזה רחב מימדים במיוחד. רק כך מובטח לסבתי, שיהיה מספיק
כדי להלעיט את כל הפיות הרעבים לזהוב-הזהוב הזה (כולל פיו הפעור מרעב תמידי של פח האשפה השכונתי).

אבל עד שנגיע לעצם העניין (וחלקנו אף ימצוץ בציוצי עונג את לשדהּ), יש עוד ברכות לעבור.

והברכה הראשונה: "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

 הנה פלחי התפוחים והסכין - אך אַיֵה הדבש לטבילה?

- "סבתא, אין דבש?!"

- "יש, בטח יש. נִיסִיתְהוּ  פִי אַל מקרר" ('שכחתי אותו במקרר').

- "שמת דבש במקרר?", אמא שלי מתפלאת. "למה?"

- "היה רך, שיתקשה כְּדָיֶיה" ('שיתקשה קצת')

- "ממתי הוא במקרר?", שואלת בת הדוד שלי, אסנת.

- "מִן יָאוּם אַל רַבִּיעְ" ('מיום רביעי').

- "אה...בסדר", דודה נילי נאנחת, "היום יום רביעי".

- "מִן אַל שוֹבוע שעוֹבוֹר..." ('משבוע שעבר')

אסנת מזנקת למקרר, בניסיון להציל את מה שכבר אי אפשר – וחוזרת עם צנצנת דבש ענברי קרוש.
"אי אפשר אפילו לפתוח את המכסה...", היא מתלוננת.

-"חוּדִיהָה פִי סְלוּחִית וּכְּדָיֶיה מוּרְלֶה" ('שימי אותה [את הצנצת] בצלוחית עם קצת מים מורתחים'), סבתא שלי מנסה להציל את המצב.

- "תתני מכות בתחתית של הצנצנת"

- "תעשי חור במכסה, שישתחרר הואקום"

כולם מזדרזים להשיא עצות לפיתוי הכלה שמתעקשת להישאר בלתי חדירה.

אחרי נסיון ועוד ניסיון, משתחרר לבסוף המכסה, רק כדי לגלות לנו שלא התקדמנו משמעותית:
הדבש קפוא – אין סכין שתסכין לו ואין כפית שתקריב ראשה למגעו המְאַבֵּן.
המסע עד לטבילת הלחוח במעמקי דוּד המרק המתקרר נראה ארוך מאי פעם...

11 איש יושבים מסביב לשולחן, לוטשים עיניים כלות בצלוחית עם מוּרְלֶה, שבתוכה צנצנת דבש הפוכה וקפואה.
בכל זאת, בלי ברכה אי אפשר.

לאחר המתנה עצבנית, הדבש מתחיל לאותת כניעה ולהלבין מקצף בשוליו.

-"שכל אחד ייקח קצת וזהו", אסנת מחלקת הוראות אחרונות לפני היציאה למבצע.
אני חוטף פלח תפוח שקליפתו ירוקה וליבתו קורנת, ומשקיע אותו בצנצנת הדבש, עמוק ככל הניתן.

התפוח מבקיע דרכו באגם הסמיך, שרובו ככולו עוד קפוא.

"יש!", אני צועק, ומושך החוצה את הפלח הצבוע בחום נוזלי ומתקתק.

ללא הצלחה.

אני מנסה שוב, משקיע מאמץ כפול.

פלח התפוח נותר נטוע במקומו בעקשנות, שקוע בתוך צנצנת הדבש.

תקוע.

Shai Genezia אושר happy happiness פסיכולוגיה חיובית אינטליגנציה רגשית positive psychology

תקוע.

בפוסט האחרון וגם בקודמים לו, המוטיב החוזר בסיפורים האישיים שלי היה תחושת התקיעות.
פשוט, כי ממנה יצאתי למסע החיפוש הכללי והאישי שלי אחרי האושר, ובעקבותיה עלה בי הצורך להסביר את אותה תחושת חֶסֶר שליוותה אותי בלי הפסקה.

גם כשאני מצליח (במאמץ כזה או אחר) למלא את אותו חסר, בתוך זמן קצר תופס את מקומו חסר אחר,
והמרוץ למילויו מתחיל שוב.

נראה כי למרות שיש לנו כמעט הכל בחיים, אנחנו נוטים לשים דגש על ה"כמעט" במקום על ה"הכל" – וחיינו מושפעים מכך באופן לא מבוטל. העובדה שדווקא מה שחסר מטיל ענן כבד על כל מה שיש, גורם לכך שהצורך במילוי / השגת החסר מעסיק אותנו וממלא את חיינו.

לרוב, אותו חסר (מה שלא יהיה) תופס מקום מרכזי ביום-יום, ומשפיע על מצב הרוח, על פעולותינו, על יחסנו לסביבה ולעיתים גם על הגדרת האני שלנו.

אז למה זה קורה?

תחושת חוסר שביעות הרצון המתמשכת מוסברת גם ביולוגית-אבולוציונית, גם תרבותית וגם פסיכולוגית
(ונראה שהתשובה המלאה היא שילוב של השלושה):

1. ביולוגית, אנחנו מתוכנתים לאגור ככל שנוכל. כמו כל חיה אחרת.
העניין הוא שחיות אחרות יכולות לאגור מעט (קצת אוכל בבטן ועוד קצת במאורה, ובזה נגמר הסיפור).
אנחנו, חיות משוכללות שכמונו, יכולים לאגור עד אין סוף כנראה. ולא רק מזון. בנוסף, היכולת שלנו לומר 'די' מעט לוקה בחסר.
וכך, למרות שכיום, אגירת אוכל בגופנו היא פעולה מיותרת (סביר להניח שגם בחורף הקר יהיה לנו מה לאכול) – אנחנו יושבים בארוחת שישי וטוחנים כאילו אין מחר.
חשבו (וחַשְׁבוּ): כמה זוגות נעליים יש לכם? כמה קופסאות של רסק עגבניות מחכות בארון? כמה טלוויזיות יש לכם בבית? שרידי אינסטינקטים ביולוגיים משדרים לנו כל הזמן "תאגור, או שלא יהיה לך".

2. תרבותית, הקפיטליזם חובר בהתאמה מלאה לגנום הקמאי שלנו, מקיף אותנו במנגנוני שיווק אגרסיביים, שעושים הכל כדי לעורר ולחזק את תחושת הדחיפות שלנו לצרוך יותר, לקנות יותר ולאגור יותר.
הרבה פעמים לשכל הישר אין כמעט סיכוי נגד שניהם.

הקפיטליזם אחראי גם לרמת התחרותיות הגואה בין הפרטים בחברה, ולצורך להוכיח את עצמנו לא רק באגירת רכוש אלא גם באגירת הישגים אישיים, שבאמצעותם אנחנו מגדירים וממתגים את עצמנו בעינינו ובעיני האחר כטובים ומוצלחים יותר.
אנחנו משיגים על ידי כך אישור חברתי ואישי, ומוכנים לשלם עבורו גם במחיר של ניתוק, בידוד ולעיתים - גם פגיעה באחר.

3. פסיכולוגית, אנחנו פשוט מתרגלים מהר מדי. כיצורים שאפתנים המתכננים מהלכים ומנסים לראות קדימה, אנו מגדירים שאיפות וחותרים להשגתן, תוך התמקדות בעתיד הקרוב והרחוק שלפנינו.
האונה הקדמית במוחנו המפותח (גילברט, 2007, 33-42) מאפשרת לנו לתכנן את העתיד, לדמיין אותו בצבעים עזים,
וכמעט לחוות את השפעתו המושלמת והמיטיבה עלינו.
אנחנו מסמנים פסגה ויוצאים לכבוש אותה, בתקווה שהיא תספק לנו את האושר המיוחל.

אנו משקיעים את כל כולנו בהשגתה.
ואז, כשאנחנו משיגים אותה, אנו חווים תחושת אושר (בחלק מהפעמים אנו אף מתאכזבים לגלות שהיא לא גדולה כפי שציפינו שתהיה), אבל מהר מאוד תחושת האושר הראשונית דועכת וחוזרת לרמה המקורית שלה. ההישג הפך להרגל, הפסגה נראית לנו מישור. לעיתים במבט לאחור, אנו מגלים שגם לא ממש נהנינו מהדרך.

אותה "אומללות שבשפע" היא שאחראית לנתונים שנאספים על החברה המערבית המודרנית, ההישגית והקפיטליסטית (כמו גם היחס הישיר ההפוך לתוחלת החיים מול התל"ג לנפש: ככל שהאחרון גבוה יותר, כך תוחלת החיים יורדת. כלומר, רמת חיים גבוהה לא מנבאת אושר ולא אריכות ימים. [ראו קירש, 2011. עמ' 73-74]).

הפתרון למצב לא פשוט, כיוון שנוצר כאן פרדוקס, שבו מצד אחד חלק מחוויית האושר מושתתת על הצבת מטרות והשגתן, בעוד שאותה השגה היא זו הגורמת לירידה באושר לאחר תקופה קצרה.
וגם אם תיאורטית נחליט לא  להיכנס לסחרחרה הזו, הרי שהמחיר שנשלם הוא בוויתור על השגת כל שאיפה בחיים. ואז, לא רק שלא נחווה אושר, אלא נחיה ללא תקווה ומטרה, חיים בצל החיים.
בסופו של דבר, היותנו יצורים שאפתניים שתמיד מחפשים את היעד הבא לכבוש ואת החסר החדש למלא, היא תכונה מבורכת כשלעצמה. אבל כשהחסר מתחיל לצאת מהפרופורציות ומהגידור הראוי לו ולהשפיע על תחושת הרווחה הכללית שלי - אני בבעיה.

כאופציה התחלתית, עקרונות האיזון והויתור מצליחים לסייע ברוב המקרים:

עקרון האיזון עוזר להחליט מה מידת ההשקעה שאני אקדיש לכל אחת מהמטרות שבהן החלטתי להתמקד.
עקרון הויתור נכנס לפעולה כשאני בוחר אילו מטרות אני בוחר להשיג ועל אילו אני מוותר כרגע.מעקרון הויתור משתמע סוג של כניעה והרמת ידיים (אני מוותר מראש על מטרה שלא בטוח שאוכל להשיג למרות שאני מעוניין בה). לכך יש 2 תשובות:
1. אנו עושים זאת הרבה פעמים בחיינו. The road not taken הוא חלק בלתי נמנע בתהליך קבלת החלטות (כמו כן, בחלק מהמקרים, אני יכול בשלב אחר בחיי לשוב ולבחון את החשיבות של המטרה שויתרתי עליה ולנסות להשיגה אם היא עדיין חשובה לי).

2. אחד התנאים לאושר הוא שלא יהיה לנו הכל בחיים: "מי שלא נותר לו דבר לשאוף אליו, משול למי שאיבד כל תקווה לשיפור מצבו" (קירש, 2011. עמ' 80).

זה מה שיכול לעבור לדוגמה, בראשה של אם חד הורית שמחפשת מזה זמן זוגיות חדשה:
"אני לבד. כבר הרבה זמן. יצאתי לה-מ-ו-ן דייטים, וכלום לא יוצא מזה. אני כבר מיואשת.
מה, אני עד כדי כך גרועה? למה אני מושכת אלי רק לוזרים? אולי זה כל מה שמתאים לי באמת?
אולי כדאי שאני אתפשר באמת, לפני שלא יהיה לי בכלל סיכוי לתפוס מישהו?
השנים הטובות שלי עוברות מהר, עוד מעט הילד ייצא מהבית, ואני אשאר לגמרי לבד.
איזה דיכאון, לא בא לעשות כלום..."

זה מה שיכול לעבור בראשה של אותה אם חד-הורית, עם גישה חיובית יותר:
"הגברים בדייטים האחרונים שהיו לי לא התאימו לי. בפעם הבאה יכול להצליח לי יותר, כי אני אנסה להתרכז יותר בבחור שיושב מולי ופחות בעצמי ובמשפט הבא שאני צריכה להגיד. מזל שיש לי את החברות שלי, שאיתן אני יכולה לשבת ולצחוק על זה שעות. בסוף אני אמצא בטוח - כי זו מטרה שחשוב לי להשיג. אני מאוד מעריכה את עצמי על ההתמדה והנחישות שבה אני מתנהלת בתחום הזה בלי להתפשר.
בינתיים, איזה כיף שיש לי את הילד לחבק, את החברות המצחיקותשלי, ואת הקריירה שלי לטפח.
אני ארים טלפון עכשיו לאחותי, נצא לג'וגינג ונרכל קצת. אני ממש לא נותנת לכמה דייטים צולעים להסיט אותי מהמטרה שלי".

הבנתי, שלפעמים דבר אחד עלול להעיב על תחושת האושר האישית שלי ולהשפיע על כל אופן התפיסה שלי את חיי – ולפיכך, לגרום לי לא לחוות אותם כפי שהם, לא לנצל אותם כראוי ולא ליהנות מהם עד תום.
כשבעצם אפשר גם אחרת:
קבלת המציאות כפי שהיא דורשת מאיתנו להשלים עם העובדה שבחיינו תמיד נחווה חסר כלשהו
פשוט כי אין כזו חיה שנקראת "חיים מושלמים".
תמיד נרצה עוד, ולעולם לא נוכל לעשות הכל.
קבלת העובדה הזו תאפשר לנו להעמיד את החסר בחיינו באור ובפרופורציות הנכונים (כדי שלא יתפוס נפח גדול מדי ולא ראוי מחיי), להחליט על אופן וזמן לטיפול בהתאם לחשיבותו בחיי (לא מפריע לי ואפשר לטפל בו מאוחר יותר, כן מפריע לי ודורש שינוי מיידי, ולעיתים - מפריע לי אבל עלי לקבל אותו כפי שהוא כי אין בכוחי לשנותו) – וזאת, מבלי לוותר על ההנאה משאר הדברים הטובים בחיים שאני יכול לנצל עד תום.

הרעיון המרכזי הוא: להנות מה'כאן ועכשיו' בלי להתעלם ממה שדורש טיפול.
על פניו, נשמע פתרון פשוט, אך הדרך לביצוע דורשת תרגול.
הוא גם נשמע פתרון פשטני, שלא עונה על מקרים שבהם אדם עומד בעין הסערה של אסון גדול שנפל עליו.
מקומם הרעיון לְצַפּוֹת מאדם כזה להנות ממשהו בחייו בתקופה כזו. אך גם זה חלק ממהות האושר:
לאגור ממנו ככל הניתן בתקופות הטובות בחיינו, כדי שנוכל לנצל את ה'רזרבות'
ואת הכלים הללו בתקופות קשות יותר.אלבומי התמונות שלנו הם דוגמה טובה לכך (גילברט, 2007. עמ' 35):
מעטים האנשים המחזיקים באלבומי התמונות שלהם תמונות מביקור בחדר מיון עם הילד הקודח,
או תמונות של החלפת פרטי ביטוח עם בעל הרכב שנתקע בהם מאחור.
אנחנו מתייקים ומדביקים באלבומי התמונות זכרונות מחוויות טובות שעברנו,
ואוגרים אותם כדי שנוכל לשוב ו'להשתמש' בהם בעתיד, כדי לשחזר תחושות ורגשות חיוביים שהיו בנו בעת התרחשותם.

אחד הדברים החשובים והמרכזיים ביותר שראיתי דרך הפסיכולוגיה החיובית הוא שרובנו תקועים רוב הזמן בתוך עיסת דבש. דביקה, אבל מתוקה.

בסיכומו של יום, אצל רובנו הרוב טוב, הרוב בסדר (זה משתקף גם בתוצאות השאלון רמת שביעות הרצון מהחיים, שפורסם באתר).

ואם הרוב סביבנו דבש, ויש איזה פלח תפוח תקוע – דאגו להוציא את התפוח בכל דרך אפשרית,
כדי להנות גם מהתפוח וגם מהדבש.
ובינתיים, חפנו מהדבש שסביב התפוח ככל האפשר!

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: