בין קודש לחול: על פסיכולוגיה חיובית, דת ואמונה

     ערב שבת, 1986

"שׁוֹבּוֹוות' !"
זעקת חרדת-הקודש של סבתא מהדהדת בכל חדרי הלב והבית, מזעזעת את שלוות צלחות החרסינה מעוטרות הפרחים, המסודרות בערימה ממושמעת בראש שולחן האוכל - ומרעידה ממקומו את הראי בחדר המקלחת, ממנו ניבטות פניה סחופות הדמע של אסנת.
אסנת משפילה ראשה, נשענת על הכיור בידיים רועדות, יבבותיה הולכות ומתעצמות, כשהתמונות עולות שוב ושוב בראשה: לא יכולה להיזכר, לא מצליחה לשכוח.
חוסר-הגינותם של החיים הותיר את רישומו הכעור גם בפניו של אסף:
הוא יושב במרכז הסלון, המום מעוצמת הרגש שסחטו ממנו המראות הקשים, שתי עיניו פעורות נכוחה, שפתיו רועדות ואגרופיו קפוצים. גם הוא מסרב לקבל, מתקשה להכיל.
- "אני לא בוכה...",  הוא זועק אל חלל החדר, ומזנק אחרי אחותו לחדר המקלחת, מכסה פניו בזרועו השמאלית, פותח את הברז -ומניח לזרם הגועש לשטוף את שאריות יגונו.

כל ערב שבת אותו סיפור. רגע לפני ארוחת השבת אצל סבתא: הסרט הערבי.

תרגיל: לאהוב את מה שעושים, לעשות את מה שאוהבים

אחרי שדיברנו כל-כך הרבה על הכרת החוזקות שלנו והתרכזות בפיתוח שלהן

(במקום בניסיונות לתקן את החולשות) - הגיע הזמן לייצר מהן קצת אושר.

והדרך הבטוחה לנתב את החוזקות שלנו להנפקת מניות אושר - היא להשתמש בהן כמה שיותר ביום-יום.

ומה אנחנו עושים בעיקר ביום-יום? בד"כ, עובדים.

אלא שלא פעם, אנחנו 'מתגלגלים' למה שאנחנו עושים, ואפילו הופכים למומחים בעבודה שנקלענו אליה ביד המקרה, בלי שהתכוונו.

חלקנו בחרנו בצעירותנו בעבודה שחשבנו שתסב לנו אושר וסיפוק,
הוצאנו שנים ארוכות בלימודים, ואחרי זמן קצר בשוק העבודה גילינו ש'זה לא זה'.

אחרים הלכו ללמוד מה שאמא חשבה שיתאים לה(ם), ויש גם כאלה שפשוט הלכו עם החבר'ה...

ולעתים אנחנו פשוט נשארים באותו מקום שלא אוהבים, מבצעים כל יום עבודה שנראית לנו אפורה ומשעממת, חיים מסוף יום לסוף שבוע - וחווים כך חיים נטולי הנאה, סיפוק ומשמעות.

אנחנו נוטים להקריב את האושר שלנו לטובת שיקולים של נוחות, כסף או מעמד,

וחושבים שזו גזירה משמים.
זו לא.

אפשר לבחור אחרת.

למה לא תמיד כדאי לתכנן אושר (או: נינג'גו מכה שנית)

"אפשר לעזור לך?" 
ילדונת גוצה בחולצת בטן ורודה מבריקה, מכנסונים ורודים קצרצרים וכפכפים ורודים תואמים, שחושפים אצבעות משוחות בְּלַק ורדרד, מותחת מולי חיוך ורוד ומאולץ. 
'זו הַמּוֹכֶרֶת או שבקבוק אקמולי ענק רודף אחרי?', אני תוהה (כמה שאני מתעב את הבקבוקים האלה עם פקק הביטחון הזה, שגם אחרי אינספור לחיצות ומעיכות וסיבובים, בו זמנית, במקביל ובסנכרון מלא - נותרים חתומים כמו גניזות קהיר. עד שאני בסוף מתייאש, עושה חור בפקק, דוחף קש - ושותה בכיף. בלי טובות).
- "כן תודה, אני צריך אה...את הדבר הזה, נו...".
בלקאאוט.
שוב פעם בלקאאוט. תכיפותם מתחילה להחשיד. 
אחרי שרק אתמול ביקשתי מאשתי להוציא את הכביסה מהמקרר, יש מצב שאני נכנס לשלבים מתקדמים של סניליות.
בקבוק האקמולי עדיין עומדת מולי, החיוך המכני הוחלף בהרמת גבה בוחנת.

אני מעביר מבט מהיר על המדפים בחנות הצעצועים השכונתית, מקווה שמבוקשי יצוץ על אחד מהם ואוכל להצביע לכיוונו גם בלי לקרוא לו בשם המפורש.
- "את יודעת, אני צריך את הדבר הזה, הקטן, מג'נטה, ג'ונגלו, ג'יגולו...". שיט. יש בזה ג', אני בטוח. רק מה שאר האותיות?
- "אתה צריך את ספר הג'ונגל?", האקמולית מביטה בי במבט חסר סבלנות של 'יש פה ממול סניף של 'משען', אולי תנסה שם'.
- "לא, לא ספר הג'ונגל. אני צריך משחק".
- "יש לנו גם משחק ספר הג'ונגל", היא רצה למדף ממול תוך כדי דיבור, נעמדת על קצות האצבעות ומושכת משחק קופסא ירוק.
- "שום ספר הג'ונגל, אני לא צריך ספר הג'ונגל!"
- "אז למה אמרת ספר הג'ונגל?!"
כנראה באמת חשוב לנער את הבקבוק לפני השימוש...

לחיות ברגע הבא: העתיד בראי הפסיכולוגיה החיובית

הי.
לפני הקריאה, ממליץ לכם למלא את שאלון האופטימיות בדף בחן את עצמך. 
השאלון יספק לכם כלי מצוין להכיר את האופן שבו אתם חושבים על העתיד ולהפיק יותר מהפוסט הזה.

"כזה בדיוק אני חייב!" 
בגרירת רגליים איטית אני משתרך בעצלתיים אחרי הבן שלי, שנעלם ומתגלה 
בזריזות מאחזת עיניים בין המעברים המוארים בנדיבות וצרים במכוון של חנות המשחקים בקניון. יד שמאל תומכת בשיפולי גבי הדואב. עם כל צעד אני משמיע אנקת ייסורים עמומה.
חנות המשחקים המפוארת עמוסה כל-טוּב פתייני: הצבעים זוהרים, הקולות צוהלים, והאורות מסנוורים את החלונות השקופים על גבי אריזות הצעצועים – ומחזירות את אורן הקסום ישירות לעיני הילדים המבריקות מתשוקה: הושט ידך וגע בם.


אני מפהק.
מרוכז בכאב החד מהגב.
הדבר היחיד בחנות הזו שגורם גם לי לפקוח עיניים משתאות, הן אותן מדבקות לבנות קטנטנות שמוחבאות בפינות החשוכות יותר של הקופסאות המפוארות. עד אליהן אני ממש מתעקש לרכון – ולשחרר אנקת כאב מיוסרת לא פחות. הפעם מהלב: 'זה המחיר או שנת הייצור?!'

- "אבא, אני מדבר אליך. אתה לא מקשיב לי? אמרתי שכזה בדיוק אין לי."
- "'כזה' מה?"
- "כזה נו, כזה. נִינְגָ'גוֹ לבן. מהחדשים!".
- "כזה בדיוק קניתי לך בשבוע שעבר, בכחול. וכזה בדיוק אמא שלך קנתה לך לפני שבועיים, בשחור.
    ולבן יש לך כבר מזמן."
- "אבל זה מהחדשים. מה אתה לא מבין? זה מה שתמיד רציתי! אבא, בבקשה נו..."

אני מרגיש איך היא שוב תופסת אותי. קופצת עלי משום מקום ולופתת אותי חזק בגרון:
בוקר טוב, הסחטנות הרגשית של הבן שלך חזרה.
מתי הוא הספיק להתמקצע בתחום הזה?
זה קורס בהתכתבות?
זה מה שמלמדים אותם בגן וקוראים לזה "כישורי חיים"?
לא יותר טוב שילמדו אותם לקנח את האף? ('להוציא, להוציא אני אומר לך. למה אתה מכניס?
זהו, עכשיו זה כבר חלק מהמוח'...)

תרגיל: מכתב תודה

בספרה הדרך אל האושר (2011 [2007]: 103-106) מפרטת חוקרת האושר
סוניה ליובומירסקי את ההשפעות החיוביות שיש להכרת תודה על מגוון תחומי החיים של אלו המבצעים זאת:

הכרת תודה מאריכה ומעצימה את ההנאה שלנו מחוויות חיוביות שקורות לנו:
אנו לומדים להעריך את רגעי ההנאה הקטנים בחיים ולחוות אותם ביתר-עוצמה.

הכרת תודה מחזקת את הביטחון העצמי וההערכה העצמית:
כשאנו מכירים תודה לאנשים שעשו משהו טוב למעננו או לדברים שהצלחנו לעשות, אנו רואים את עצמנו כפעילים יוזמים ויעילים יותר.

הכרת תודה מעודדת התנהגות מוסרית: אנשים המכירים תודה נעשים מודעים יותר לסביבה ולחשיבותה של התנהגות אדיבה כלפי האחר. כמו כן, הם מרגישים צורך להחזיר טובה לאנשים שהם מוקירים.

הכרת תודה מחזקת קשרים חברתיים ובונה חדשים: הכרת תודה מביאה איתה מִטֶבַע הדברים הערכה של הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלנו והכרה בחשיבותם. 
ומהסיבות הרשומות מעלה, אנשים המכירים תודה אהודים יותר ולכן מפתחים קשרים חברתיים
          חדשים   במהירות ובקלות רבות יותר.

הכרת תודה מפחיתה רגשות קנאה: אם אתם שמחים ומודים על מה שיש לכם, פחות תפזלו לדשא של השכן.

תרגיל מכתב תודה מעלה את רמת האושר באופן מיידי, ומשאיר את רמת האושר גבוהה עד חודש לאחר ביצוע התרגיל.

להישאר מאחור: על צלקות ישנות ומחר חדש

בוקר מופע כינוס הפועל השביעי, 30.04.1961

הבכי קורע את עור התוף, ממיס לבבות, מבקיע שערי שמים.
אבל לא מצליח לשרוט את הנחישות המבוצרת של אמא. ההחלטה התקבלה:
- "זו לא הופעה לילדות קטנות, את לא יכולה לבוא..."
כולם הולכים לג'מבו. יותר נכון, למופע הפתיחה של כינוס הפועל,
מופע בינלאומי של אחת לעשור.
רבבות צופים נרגשים, אלפי ספורטאים נמרצים, עשרות מדינות מתארחות, 
4 יבשות משתתפות, זוג הורים לבושים במיטב מחלצותיהם, 2 אחים גדולים נלהבים,
וליה אחת בת שש – בוכה בחצר.
השפלה גדולה מדי לילדה כל-כך קטנה.
וכך גם הזעם והעלבון.
'אני לא אסלח להם לעולמים!', היא נשבעת, 'אני אשב פה ואבכה עד שהם יחזרו', היא מגבירה את יבבותיה,
'ואז הם יראו לעצמם!'
הסירנות מתעצמות, הדמעות שוטפות - אך הנקמה רחוקה מלהתממש.
היא רוקעת ברגליים, מכה בשער.
דממה.
כולם נסעו  למופע הפתיחה הגדול. השכונה ריקה מאדם. 
ומי ישמע עכשיו כמה אמא שלה רעה?...

תרגיל: יומן תודה

תרגיל יומן תודה הוא תרגיל שמתאים לאנשים שאוהבים לכתוב:
קנו לכם יומן חביב (או מחברת, או פנקס, או אפילו תפתחו תיקייה במחשב. על עיפרון עם טרול קטן בקצה אפשר לוותר).
מדי יום, בשעה קבועה (רצוי בערב, אבל לא משמעותי. העיקר להפוך את הכתיבה לחלק משגרת היום כדי שתהפוך להרגל קבוע), כתבו בעמוד חדש ביומן 5 דברים שקרו לכם היום ושאתם מודים עליהם.

זה יכול להיות כל דבר מכל תחום: מענייני יום-יום שבשגרה ועד דברים נצחיים, אירועים נקודתיים ספונטניים או מצבים קיימים מתמשכים.
התנאי הוא פשוט: הדבר הזה צריך לגרום לכם להרגיש אסירי-תודה.

דוגמאות? בבקשה:

תרגיל: 3 דברים טובים

תרגיל 3 דברים טובים פותח על יד פרופ' מרטין סליגמן (Seligman)

והוא מכוון להגביר את רמת האושר בחיי היום-יום באמצעות העלאת המודעות לפעולות

שלנו ולהשפעתן הרגשית עלינו – באופן פעיל תוך לקיחת אחריות.

חלק ניכר מהתחרותיות שבנו נובעת מההרגל להשוות את מצבנו למצבם של אחרים,
ובד"כ אנחנו נוטים להשוות אותנו לכאלו שמצבם טוב משלנו ולא להיפך - וזה גורע אושר מובהק.
התרגיל הזה מעלה בנו רגש של הכרת תודה - שתורם מאוד לתחושת סיפוק מחיינו,
משחרר אותנו מרגשות קנאה ותחרותיות וכן תורם לבריאות הפיזית והנפשית שלנו.

על מידות טובות, כשרונות וחוזקות חותם

דודים הם נושא מורכב. 

מצד אחד, דוד הוא  קרוב ממש קרוב. עד כדי כך קרוב, שלפעמים הסיבה שהם לא אביך או אמך נעוצה רק במקום פגיעתו של חץ טועה אחד מקשתו של קופידון.

מצד שני, לפעמים מספיקה אותה אבחת חץ סתמית, כדי שתפגוש אותו בעיקר באלבומי חתונות.

תפקידם של דודים כאלה בחייך מסתכם בד"כ בהעברת עלי חסה מטפטפים מעל לראשה של סבתא חצי-דמנטית בין "מרור כורֵך" ל"שולחן עורֵך", או החלפה הדדית של "אז מה נשמע ככה?" במחזוריות מביכה תוך הצצות תכופות בשעון - בעת היתקלויות בלתי נמנעות ברחוב.

התמזל מזלי, ומיעוט הדודים (והדודה) שיש לי, יצר יחסי קרבה משפחתיים הדוקים:

כולם עד אחרון טפם מופיעים באלבום החתונה שלי (שכולו על תמונותיו קבור במקום שיד הזיכרון אינה משגת עוד); בכל מפגש אקראי ברחוב תמיד יהיה לנו על מה לדבר ("תמסור ד"ש, יאללה ביי"), והם נוטים להרבות בהעברת עלים מטפטפים מכל הסוגים (כולל עלי גפן ספוגי שמן) גם מעל הראש שלי - בכל חג ומועד.

מה יש לומר, זכיתי.

בנוף המוכר הזה, דוד מנחם היה מראה לא שגרתי.

דוד מנחם לא היה איש העולם הגדול.

אבל הוא היה גדול בעולם שלנו.

לדוד מנחם לא היתה אף תעודת השכלה רשמית,

ובכל זאת היה לו תואר דר' במדעי החיים.

הוא התעניין מאוד באקטואליה ופוליטיקה,

אבל מעולם לא נתן להן לחצות את המסגרת הראויה להם – זו של מסך הטלוויזיה.

הוא כמעט ולא יצא מחוץ לגבולות ארצו לתוּר את העולם,

כי בתוך גבולותיו מצא עולם ומלואו.

הוא היה איש זהיר, שקול ואיטי,

שעשה הכל במהירות גדולה.

הוא היה האיש היחיד שהכרתי שיכול היה לדחוק ולזרז את הזמן לבוא לפני המועד הנקוב.

וכשזה היה מגיע (תמיד באיחור), הוא היה מוצא את הדוד יושב וממתין לו,

על פניו הבעת תרעומת מהולה בשביעות רצון, ובין אצבעותיו המחוספסות סיגריה מעשנת.

פרי-פוסט: פרקליט במלכוד

"החיים לימדו אותי להיות פסימי". 

יומיים בלבד אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון, הייתי עד לשיחה בין עמיתים שהתרחשה בסמוך אלי, עם אדם המחזיק במשרה בכירה מרופדת בתנאים מפנקים - במקצוע מכובד ביותר.

"מה לעשות, ככה זה. מניסיוני, תמיד כדאי לצפות לגרוע מכל - כי ברוב הפעמים, תאמינו לי, זה מה שיקרה."

הפוסט האחרון עסק בדרך עקיפה גם באופטימיזם ופסימיזם, ועל כך שרוב המחקרים מציגים מסקנות די דומות, וממליצים לאמץ גישה חיובית לרוב הסיטואציות והאינטראקציות שלנו בחיים.

אבל...יש מקצוע אחד ששמור בו מקום של כבוד לפסימיות ולגישה שלילית, 

והוא דווקא אחד המקצועות החופשיים, היוקרתיים והמכניסים יותר: עריכת דין.

סטודנטים פסימיים הלומדים למקצוע הזה, משיגים תוצאות טובות יותר מסטודנטים אופטימיים; 

עו"ד פסימיים העוסקים במקצוע הזה, מצליחים יותר מעמיתיהם האופטימיים הבוחרים בו.

מתברר שאימוץ פילוסופיית "חצי הכוס הריקה" מולידה עורכי דין מוצלחים במיוחד.

אלא שלהצלחה הזו מתלוות גם כמה תופעות לוואי...

6 טענות נגד האושר

יום שישי, אוקטובר 2011

- "הלכתי, ביי".

- "ביי, תהני", אני מסנן לעבר שובל התלתלים המתנפנף מאחורי הדלת הנטרקת קלוֹת,
מבלי להרים את עינַי מכתם השמן החום הממאן להתנקות מסיר הטיגון - חרף כל מאמצֵי השפשוף והמירוק שלי.

'מצאה לה זמן ללכת לַסַּפָּר', אני רוטן ביני לבין עצמי, 'יום שישי, שתים עשרה בצהרים וכל הבלגאן עלי...'

- "אבא, בוא לשחק"

מזל שלפחות הילדה ישנה...

'מה אתה רוצה ממנה', אני שוטף את המים הדלוחים מהסיר בסקרנות מהולה בתקווה לעתיד בהיר יותר עבורו, 'היא כבר חודשיים לא ביקרה אצל הספר, ושאלה אותך כבר לפני יומיים אם זה בסדר שהיא תלך ואמרת שכן. ומהבוקר היא כבר הספיקה לקפל הררי כביסה, לבשל ולהשכיב את טליה, כדי להשליט שקט יחסי במחנה'.

מי הברז הקרירים הזורמים בעוצמה שוטפים מהסיר את ענני הסבון, וחושפים שוב את כתם השמן, טבוע בעקשנותו הכעורה בדופן הסיר המבריק.

מי שם זבוב בשמפניה שלי?

ערב רה"ש תשמ"ח (ספטמבר 1987)

מתחת לנברשת ישנה המפיצה אור יקרות בעיניו של ילד בן עשר וחצי,

עומד על רגליים דקות מחוספסות בכפיסי עץ דקים, חבוקות בשוליהן פלסטיק חום וזול - שולחן שְׂבַע-ימים, שנמתח עד קצה יכולת שריריו העציים, כדי שיוכל להכיל בצפיפות משפחתית חונקת
את כל החוגגים סביבו.

למזלו של הקורבן, אין חשש שיכרע תחת כובד משקלה של הכבוּדה שעליו.

עד כדי כך שפר עליו מזלו של שולחן אוכל בבית תימני...

רק המאכלים ההכרחיים לברכות החג מפוזרים באי סדר לאורכו, מסתופפים בצילו של עגל הזהב
התימני, הזורח בגאון בראש השולחן:  דּוּד מרק כּוּרְעִי (מרק רגל).

מזהיב מכורכום טהור, מַטְבְּעוֹת הַשֶּׁמֶן מנצנצות בו בקריצות פיתוי – וריח החוויג' משתק את הלסת.

הוא יחיד, הוא אחד ואין עוד מלבדו.
מלוות אותו בראש מורכן צלוחיות חִילְבֶּה מרירות מכעס, ומכרכרים סביבו פלחי לימונים צהובים מקנאה.
אין מה לומר, מרק תימני של חג ושבת לא דומה בשום דבר למרק תימני של יום חול.

ואל נא תתבלבלו: כשאני אומר דוּד אני באמת מתכוון לדוד. "כרומגן", 10 שנות אחריות.
כי מרק תימני לא עושים בסיר, גם לא כזה רחב מימדים במיוחד. רק כך מובטח לסבתי, שיהיה מספיק
כדי להלעיט את כל הפיות הרעבים לזהוב-הזהוב הזה (כולל פיו הפעור מרעב תמידי של פח האשפה השכונתי).