בין קודש לחול: על פסיכולוגיה חיובית, דת ואמונה

     ערב שבת, 1986

"שׁוֹבּוֹוות' !"
זעקת חרדת-הקודש של סבתא מהדהדת בכל חדרי הלב והבית, מזעזעת את שלוות צלחות החרסינה מעוטרות הפרחים, המסודרות בערימה ממושמעת בראש שולחן האוכל - ומרעידה ממקומו את הראי בחדר המקלחת, ממנו ניבטות פניה סחופות הדמע של אסנת.
אסנת משפילה ראשה, נשענת על הכיור בידיים רועדות, יבבותיה הולכות ומתעצמות, כשהתמונות עולות שוב ושוב בראשה: לא יכולה להיזכר, לא מצליחה לשכוח.
חוסר-הגינותם של החיים הותיר את רישומו הכעור גם בפניו של אסף:
הוא יושב במרכז הסלון, המום מעוצמת הרגש שסחטו ממנו המראות הקשים, שתי עיניו פעורות נכוחה, שפתיו רועדות ואגרופיו קפוצים. גם הוא מסרב לקבל, מתקשה להכיל.
- "אני לא בוכה...",  הוא זועק אל חלל החדר, ומזנק אחרי אחותו לחדר המקלחת, מכסה פניו בזרועו השמאלית, פותח את הברז -ומניח לזרם הגועש לשטוף את שאריות יגונו.

כל ערב שבת אותו סיפור. רגע לפני ארוחת השבת אצל סבתא: הסרט הערבי.

"שׁוֹבּוֹוות' !"
אמא ממהרת לכבות את הטלויזיה ושאר אורות מיותרים בבית (רק האורות בסלון ובמטבח ישארו דולקים לשבת). סבתא כבר מדליקה את הנרות בפמוטי הפליז הישנים: שני ענפי מתכת החולקים גזע דק חום-ירקרק, וכל אחד מהם מחזיק את נרו הלבן במגבעת הפוכה רחבת תיתורה - שסבתא היתה ממרקת בכל יום ראשון בחול וקליפות לימון, עד שהאור הכסוף היה שב להבריק בהן.

השבת נכנסה.
על כל מנעמיה, הלכותיה - ואיסוריה.

- "שׁוֹבּוֹוות' !", סבתא מרימה ידיים וממלמלת פסוקי סליחה וכפרה כלפי היושב במרומים.
- "נו באמת, מי הדליק עכשיו אור בשירותים?", אמא פותחת בחקירה.
- "סליחה, סליחה, רק רציתי נייר", אסנת מקנחת את עיניה הנפוחות, מכבה את האור, וממהרת לתפוס מקום בשולחן האוכל. לא משנה מה היקף הנזק הרגשי שגרם הסרט הערבי - מרק תימני עם קצת חילבה יעלים אותו כליל.

תִּרגולת הפינוי-ניקוי עם סיום ארוחת השבת לא תבייש מבצע של סיירת מטכ"ל.
אותה תרגולת, שנוהלה תחת שם הקוד "לְרַפֵעְ" (לְפַנּוֹת) מצאה את כולנו בהיכון תמידי, מאומנים, מוכנים ודרוכים בכל רגע שנידרש לה:
אמא כבר משפשפת סירים, דודה נילי מפנה את הכלים, אסנת מטאטאת, הגברים מקפלים את כנפות השולחן ומחזירים אותו למקומו הקבוע, וכל אחד מהילדים תופס כסא להעביר למוקד ההתרחשות הבא: המרפסת.
ורק סבתא עדיין באמצע הסלון.
יושבת מעט כפופה על הכסא, ממלמלת שוב ושוב את אותו משפט שהיה ל"ברכת המזון" הפרטית שלה (לְךָּ אַ'רְחַם, לְךָּ אַ'שׁוּק) - ובעיקר מחכה לתורה:
תרגולת הפינוי תסתיים רק כשאחד הנכדים יקרא "תראו את סבתא! נשארה לבד באמצע הסלון.",
ומישהו יושיט לה יד וילווה אותה אחר-כבוד אל כורסתהּ הנצחית.

- "אני צריכה פיפי", אחותי שני מושכת בלולאת החגורה של אמי, שידיה שקועות עמוק במי הכיור, מתאמצות לפתוח סתימה זמנית שיצרו עלי כוסברה ושאריות קישואים.
- "אז תלכי לבד, את כבר ילדה גדולה."
שני לא מחכה להוראה נוספת, היא באמת כבר ילדה גדולה: היא מפשילה את מכנסיה, ובקריאות "פיפי, פיפי, פיפי!" מזגזגת ומועדת את כל הדרך מהמטבח לשירותים.
היא נעצרת מול הדלת.
- "חושך...", לוחשת בת השש, מביטה בחשש אל החלון האפל הקרוע במרומי הדלת.
היא כבר ראתה מה קורה למי שמדליק את האור בשירותים: סבתא קוראת לו "שׁוֹבּוֹוות' !"
- "תשאירי את הדלת פתוחה, ויהיה לך אור מהסלון", אני מציע לה, מממש את תפקידי כאח בוגר, המנוסה ובקיא בהלכות ה"שׁוֹבּוֹוות' !". וכדי להוכיח לה שאני כבר לא מפחד בכלל מהחושך, לחצתי בכוח על ידית המתכת הכבדה של דלת השירותים שנפתחה לרווחה. החושך התחמק החוצה ונבלע באור הבוקע מהסלון.
- "לא רוצה", היא צועדת לאחוריה, ואז מסתובבת ורצה חזרה לאמא במטבח.
- "תעשי, תעשי", מעודדת אותה סבתא מכורסתהּ בסלון, "לא טוב להתאפק. ותשטפי ידיים ופנים אחרי האוכל, שלא תבוא הַמְּלַגְלֶגֶת".
(רק כדי למנוע אי-הבנות: "הַמְּלַגְלֶגֶת" אינו שמו של מדור ביקורת תרבות ב"הארץ", אלא שם של סמי-מפלצת דמוית תולעת, פרי-פיתוח מקורי של סבתא שלי, שהמציאה אותה כדי לגרום לנכדיה לרחוץ פנים וידיים אחרי האוכל.
בעצם, "הַמְּלַגְלֶגֶת" הוא רק שמה בהטעמה תימנית, ויש לקרוא את שמה בישראלית "הַמְלַקְלֶקֶת" - מאחר ותפקידה להתגנב בחשכת הלילה למיטתו של הילד הישן את שנתו התמימה ורוויית החלומות התמים - וללקק מעל פרצופו את שאריות האוכל שלא שטף בעוונותיו. אכן, סיפור דוחה, שהטריד את מנוחתנו שנים ארוכות לאחר שנישאנו והיינו להורים בעצמנו. מה שכן - עָבַד. ללמדכם, כי הדרך הקצרה ביותר להגיע לילדים היא באמצעות הפחדות ואיומים).

נראה שעל אחותי ההתמודדות עם החושך העכשווי הילכה אימים הרבה יותר מאותה "מְּלַגְלֶגֶת" בלתי נראית. ובכלל, מִזה זמן רב הלכו ורבו הראיות כי זו האחרונה מטרידה רק את הלנים בביתה של סבתא.
ומכיוון שלא היו לאחותי שום כוונות לעצום ולוּ חצי עין כאן, ביום או בלילה, היא העדיפה להמשיך ולהתאפק.

אני מצידי, כבר רצתי לפתוח את ארונות המטבח הירוקים, ולהעמיס "גַּ'עְלֶה" (כיבוד) על צלחות עץ דקות ומפוספסות: פיצוחים, פירות יבשים ועוגיות עם קֵצַח. הנחתי הכל על השולחן במרפסת ורצתי חזרה למטבח, לשלוף מהמקרר (החשוך - "שׁוֹבּוֹוות' !") שתיה קרה ואבטיח פרוס ומוכן לאכילה (תימנים לא אוכלים אבטיח עם גבינה בולגרית. מקסימום עם סחוג).

בין תיזוזַי מהמטבח למרפסת וחוזר חלילה, שמתי לב שסבתא נעלמה.
לבד משקערורית בולטת בכרית הישיבה שעל כורסתהּ, לא נותר לה כל זכר.
'היא בטח בחדר שלה, מחליפה בגדים', פתרתי לעצמי את המיני-תעלומה.
היו לי דברים חשובים יותר להתעסק איתם: "יאללה, בואו כבר, האבטיח יתחמם!"

כולם החלו להתאסף סביב השולחן במרפסת, ורק אמא שלי, מעל הכיור במטבח, 'דיברה לעצמה' באוקטבות שמגיעות עד אלינו: "הם חושבים, שאני משחקת!"

ואז זה קרה.

נראה, כי יכולת ההתאפקות של אחותי הגיעה לשלב הכניעה אל מול השלפוחית המתמלאת.
היא התפתלה עוד רגע על מושבה, ולפתע - קפצה באחת מהכיסא, הפשילה את מכנסיה ופתחה בריצת אמוק מטורפת, שרק נשים שחייבות פיפי מסוגלות לה. הפעם, היא לא מעדה ולא הסתבכה במכנסיה אפילו פעם אחת, ובקריאות "פיפי, פיפי, פיפי!", הסתערה על ידית דלת השירותים, והדפה אותה בעוצמה.

הדלת, שלרגע התבלבלה מההתנפלות הלא-צפויה, שָׁבָה כהרף עין לעשתונותיה, התמסרה בכניעה לחוקי הפיזיקה - ונטרקה חֲזָרָה בפרצופה של הילדה המבולבלת.
ומכיוונהּ הנגדי נשמע קול שבר גדול:
"אַחָאאא!!!"

דממה השתררה בבית.
המכרסמים במרפסת פסקו מכרסומיהם;
שוטפת הכלים במטבח הטביעה כליה במי הכיור להשתיקם;
ואצבעותיה של הילדה מופשלת המכנסיים נשמטו מידית המתכת הכבדה.
כולם נעצו עיניהם בדלת השירותים.
זו חרקה קלות, ומעברהּ השני החלו להישמע יבבות עמומות: "אח, אח - יא ראסי...".

גורעת אושר משמעותית

סבתא נמצאה.
שלא בטובתה נמצאה.
את ציפייתה לזכות ברגע של נחת מפעילות מעיים סדירה תוך שהיא שוקדת על פועלה בגו שפוף ונוקשה מגיל ומאמץ - פגשה המציאות הקשה, שהִכתה במצחהּ בכוח של עופרת יצוקה. פרץ האור הבהיר והגדול שהקיף  אותה פתאום, לא יכול היה לנבוע מנורת 60 ואט שמעל ראשה. היא היתה בטוחה שהנה, עוד רגע וגם היא עוברת באותה מנהרה שכולם מדברים עליה.

- "אופס...סליחה", מלמלה אחותי, מבולבלת ומבוהלת, אחזה בידית וסגרה חזרה את הדלת.
- "אַחָא, ראסי, ראסי...", המשיכו הייפחות מעבר לדלת הסגורה.
אחותי דילגה מרגל לרגל, והביטה בחוסר אונים לעבר היושבים במרפסת.
- "אבל היה חושך...", משכה בכתפיה...

מחדר השירותים נשמע רק קול סדוק מלעלע:
- "שׁוֹבּוֹוות'..."

אנשים דתיים מאושרים יותר מאנשים לא דתיים.
אוקיי, אז נכון שהסיפור שלעיל לא הכי תומך בממצא הזה, אבל חוץ ממנו - מחקרים מדעיים שנעשו בתחום, מצאו שאנשים מאמינים ודתיים חווים ומדווחים על רמת אושר גבוהה לעומת אנשים לא מאמינים:
הם בריאים יותר, חיים יותר, חווים פחות דיכאונות, מתמודדים טוב יותר עם משברים ומוּעדים פחות להתמכרויות, שימוש בסמים, התאבדויות או התדרדרות לפשע (להוציא חלק מנציגיהם בכנסת ישראל...).
'הגיוני', דפדפתי הלאה בספר, 'עוד לא שמעתי על אף דת מרכזית שמטיפה לשימוש בסמים, להתמכרות לאלכוהול, לביצוע פשעים או למין פרוע. אז הם אולי חיים יותר בריא - אבל למה הפסיכולוגיה החיובית טוענת שהם יותר מאושרים?!'
חיפשתי את התשובה בספרים, אבל האמת היא שכבר ידעתי אותה בעצמי.

אם הייתם פוגשים אותי ברחוב אין סיכוי שהייתם מקטלגים אותי כדתי, או אפילו משהו קרוב לזה.
אבל כשנה לפני שנשאבתי לעולם הפסיכולוגיה החיובית, מצאתי את עצמי בערב יום שישי אחד בורח אל בית הכנסת הישן שסבא שלי היה ממקימיו, ושמאז בר-המצווה שלי לפני 20 שנה, לא זכה לראות את זיו פני, אפילו לא ביום כיפור.

יום לפני כן חוויתי משבר-אמון (יותר נכון אי-אמון) בעבודה, כשקולגה וחבר פגע בי בהתנהגות שפירשתי אותה ככפוית-טובה. באותה תקופה, כש"פרופורציות" היתה מילה שידעתי את משמעותה המילולית ופחות המעשית; כשדאגתי יותר להימנע מרגשות שליליים מאשר לטפח רגשות חיוביים; וכשנטיתי לפרש כל מילה שלא במקום ככזו שראוי להפוך ולנבור בה ולהחשיך את השמיים בגינה - זה היה "משבר" שענה על כל התנאים ל"משבר" כהגדרתו במילון ה"משברים" שלי.

אין לי מושג למה דווקא ה"משבר" הזה הוביל אותי לביה"כ, אבל פתאום מצאתי את עצמי עומד בכניסה, מצמצם עיני מפני הזוהר המתפזר לכל עבר מהנברשות העצומות, שב להיות אותו ילד בן 6 שרץ לאסוף סוכריות בין רגלי הכיסאות, וחש את התעוררותם של אותם צלילים מוכרים שכנראה זרמו אצלי כל אותן שנים ב-DNA, מחכים בסבלנות.
עמדתי מול התיבה - ולא ידעתי מה לעשות.
איפה לשבת? מתי לקום? מה לקרוא? למה באתי?
התיישבתי במקום הראשון שמצאתי פנוי באיזו פינה (ושם אני יושב עד היום).
דפדפתי כשכולם דפדפו, עמדתי כשכולם עמדו, ומלמלתי כשכולם מלמלו.
השתלבתי נפלא על ההתחלה.
ההבדל היחיד היה שהם ידעו מה הם עושים.
אני קצת פחות.

מאז עברו כמעט 5 שנים.
במשך תקופה ארוכה הגעתי לביה"כ רק בימי שישי בערב, אבל לאט-לאט התחלתי להופיע גם מדי פעם בשבתות בבוקר, אח"כ בחגים, במוצ"ש - והשנה מצאתי את עצמי מתעורר בשלוש וחצי לפנות בוקר לסליחות, וקופץ לשחרית להניח תפילין.

דתי אני לא. רחוק מזה.
ובכל זאת, אני יודע למה אני עושה את זה.
כשאושר מוגדר כמורכב משלושה רכיבים (הנאה, סיפוק ומשמעות) - האמונה מספקת את המרכיב השלישי והלא פשוט להשגה ממקורות אחרים.
החוויה שיש תכלית כלשהי לחייך היא נדבך שמעשיר את החיים, מעניק להם תקווה והוא מקור כוח לא מבוטל.
העשייה שלנו מקבלת עוצמה אדירה ומתחברת למטרה גדולה יותר מאיתנו. עצם התחושה שאנחנו לוקחים בה חלק מזערי, שאנחנו תורמים לקידום, ולו הכי קטן של אותה מטרה - משפיעה כנראה באופן לא מבוטל על רמות האושר שאנו חווים.

דתיים ומאושרים?

אבל מעבר לתחושת משמעות ותכלית, הדת מספקת יתרונות נוספים למאמיניה:
מסגרת ותמיכה חברתית: אלו מעניקות תחושת שייכות, ומספקות שפע הזדמנויות להכיר אנשים דומים לך. לא פעם נוצר במסגרות כאלו מנגנון תמיכה שמקדם פעילויות תרומה, עזרה וסיוע, וגם אירועים חברתיים שונים. אדם השייך לקבוצה הומוגנית כזו מרגיש תורם ונתרם, ונהנה מרשת חברתית רחבה שתורמת להעצמת האושר שלו.
נוטעת ביטחון ותקווה: אנשים השמים מבטחם בדת, משוחררים יותר מפחדים קיומיים ומשאלות לגבי העתיד. האמונה, כי האל רואה אותם ועוזר להם אישית, מאפשרת להם לחוות תחושות של ביטחון ושליטה בחיים (דווקא מתוך ההנחה ש'הכל צפוי והרשות נתונה').
מחזקת זהות: אנשים דתיים פחות מלבטים לגבי מטרת חייהם, פחות נקרעים בין צרכים ומאוויים, ופחות 'מחפשים את עצמם'. כל התשובות ניתנות להם מעצם אמונתם, כשקיום המצוות היא התכלית העיקרית לחייהם. בנוסף לכך, האמונה כי האל מכוון את דרכו של האדם המאמין, נוטעת בו הערכה עצמית גבוהה ותחושה של אהבה ללא תנאי.
שלווה ורוגע: האמונה כי האל רואה הכל ודואג לכל מאמין ומאמין, ושיש מי שדואג ומסדר את העניינים 'מלמעלה', נוטעת תחושה ש'יש על מי לסמוך' ומסייעת לנהל את חייהם יחסית עם פחות לחצים יומיומיים.



רוחניות, משמעות, ביטחון, רשת חברתית תומכת, פרספקטיבה, השלמה, הבחנה (לפחות חלקית) של עיקר מול טפל וסדרי עדיפויות - אנשים מאמינים מצליחים להשיג את כל אלו בקלות יחסית לעומת לא מאמינים.

ועכשיו, אחרי שאפילו לי נראה שנטרפתי על ידי איזה מיסיונר משיחי מחזיר-בתשובה,
הרשו לי להדגיש (טקסטואלית וגרפית):
אפשר לחוות אושר שנובע ממציאת משמעות לחיים גם בלי להיות דתיים. 
ובכלל, כדאי לזכור שלצד היתרונות של הדת, יש לה גם לא מעט חסרונות:

ועוד לא אמרנו מילה על דתות המזרח,
כגון הבודהיזם המשלבות היגיון ומדע בתורתן

הדת לא פעם מגבילה חופש מחשבה וחופש פעולה; בחלק מהדתות ניכרת תופעה של הדרת והגבלת נשים; הדת מעמיסה לא פעם חובות ודרישות גבוהות ומכבידות לביצוע; ואי ביצוען גורר אחריו רגשות אשמה, תחושת אי שייכות וחוסר יכולת להשיג את השלמות המוסרית המצופה; הדת עלולה לגרום לקונפליקטים קשים ולקרעים במסגרת המשפחתית; הדת עלולה להפוך אנשים לפאסיביים ולחסרי מוטיבציה להתקדם או לשפר את תנאי חייהם מתוך הנחה שזה רצון האל; הדת עלולה לגרום למאמיניה להצטמצם בדלת אמותיהם ולא להיפתח לשינויים ולקִדמה חברתית; ואי אפשר להימנע מלציין שבשם מאמיני דת כזו או אחרת התחוללו כמה מהמלחמות המרות והקשות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית (ראו קירש, 2011: 56).

לכן (ואולי כמו כל דבר בחיים), גם כאן כדאי למצוא את שביל הזהב שמתאים בדיוק לך, ובעיקר לזכור שיותר מביצוע מונוטוני של טקסי דת כלשהי - חשובה בעיקר האמונה: אמונה בדרך, בלהיות חלק מעשייה גדולה שאתה מוצא בה משמעות כתורמת לך, לעולם ולאדם באשר הוא.
ואמונה אפשר להפיק מהרבה דברים שאינם קשורים לדת. 
אפשר למצוא אותה ברוח, באומנות, במדע, באהבה - ולחלץ גם מהחול ניצוצות של קדושה.

כדי לטפח אמונה די הכרחי למצוא משמעות בעשייה שלנו, כך שהיא תתפרש גם כנתינה ותרומה למשהו גדול מכם, כשירות או קידום של משהו שמעבר לעצמי הפרטי (סליגמן, 2005 [2002]: 292):
חשבו לאיזה יעד או מטרה גדולים תוכלו לתרום מעצמכם הכי טוב דרך ניצול חוזקותיכם:
בהוראה וחינוך, בגידול ילדיכם, בספרות, בציור, בטיפול, במוזיקה, בטכנולוגיה, בידע, בפוליטיקה.
מצאתם? נהדר.
עכשיו טפחו אותו והשקיעו בו: נסו לעבוד בו ולפתח קריירה בתחום; למדו אותו; פנו זמן לעיסוק בו מעבר לשעות העבודה; הצטרפו לקהילות העוסקות בתחום (לא רק וירטואליות) והרחיבו את קשריכם החברתיים עם אנשים דומים.

זו לא אמונה במובן הממסדי שלה. זו אמונה בקידום ידע, כוח וטוב, ובתרומה למשהו גדול מאיתנו.
וזה כשלעצמו - מקדם אושר אדיר.

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: