למה לא תמיד כדאי לתכנן אושר (או: נינג'גו מכה שנית)

"אפשר לעזור לך?" 
ילדונת גוצה בחולצת בטן ורודה מבריקה, מכנסונים ורודים קצרצרים וכפכפים ורודים תואמים, שחושפים אצבעות משוחות בְּלַק ורדרד, מותחת מולי חיוך ורוד ומאולץ. 
'זו הַמּוֹכֶרֶת או שבקבוק אקמולי ענק רודף אחרי?', אני תוהה (כמה שאני מתעב את הבקבוקים האלה עם פקק הביטחון הזה, שגם אחרי אינספור לחיצות ומעיכות וסיבובים, בו זמנית, במקביל ובסנכרון מלא - נותרים חתומים כמו גניזות קהיר. עד שאני בסוף מתייאש, עושה חור בפקק, דוחף קש - ושותה בכיף. בלי טובות).
- "כן תודה, אני צריך אה...את הדבר הזה, נו...".
בלקאאוט.
שוב פעם בלקאאוט. תכיפותם מתחילה להחשיד. 
אחרי שרק אתמול ביקשתי מאשתי להוציא את הכביסה מהמקרר, יש מצב שאני נכנס לשלבים מתקדמים של סניליות.
בקבוק האקמולי עדיין עומדת מולי, החיוך המכני הוחלף בהרמת גבה בוחנת.

אני מעביר מבט מהיר על המדפים בחנות הצעצועים השכונתית, מקווה שמבוקשי יצוץ על אחד מהם ואוכל להצביע לכיוונו גם בלי לקרוא לו בשם המפורש.
- "את יודעת, אני צריך את הדבר הזה, הקטן, מג'נטה, ג'ונגלו, ג'יגולו...". שיט. יש בזה ג', אני בטוח. רק מה שאר האותיות?
- "אתה צריך את ספר הג'ונגל?", האקמולית מביטה בי במבט חסר סבלנות של 'יש פה ממול סניף של 'משען', אולי תנסה שם'.
- "לא, לא ספר הג'ונגל. אני צריך משחק".
- "יש לנו גם משחק ספר הג'ונגל", היא רצה למדף ממול תוך כדי דיבור, נעמדת על קצות האצבעות ומושכת משחק קופסא ירוק.
- "שום ספר הג'ונגל, אני לא צריך ספר הג'ונגל!"
- "אז למה אמרת ספר הג'ונגל?!"
כנראה באמת חשוב לנער את הבקבוק לפני השימוש...

לחיות ברגע הבא: העתיד בראי הפסיכולוגיה החיובית

הי.
לפני הקריאה, ממליץ לכם למלא את שאלון האופטימיות בדף בחן את עצמך. 
השאלון יספק לכם כלי מצוין להכיר את האופן שבו אתם חושבים על העתיד ולהפיק יותר מהפוסט הזה.

"כזה בדיוק אני חייב!" 
בגרירת רגליים איטית אני משתרך בעצלתיים אחרי הבן שלי, שנעלם ומתגלה 
בזריזות מאחזת עיניים בין המעברים המוארים בנדיבות וצרים במכוון של חנות המשחקים בקניון. יד שמאל תומכת בשיפולי גבי הדואב. עם כל צעד אני משמיע אנקת ייסורים עמומה.
חנות המשחקים המפוארת עמוסה כל-טוּב פתייני: הצבעים זוהרים, הקולות צוהלים, והאורות מסנוורים את החלונות השקופים על גבי אריזות הצעצועים – ומחזירות את אורן הקסום ישירות לעיני הילדים המבריקות מתשוקה: הושט ידך וגע בם.


אני מפהק.
מרוכז בכאב החד מהגב.
הדבר היחיד בחנות הזו שגורם גם לי לפקוח עיניים משתאות, הן אותן מדבקות לבנות קטנטנות שמוחבאות בפינות החשוכות יותר של הקופסאות המפוארות. עד אליהן אני ממש מתעקש לרכון – ולשחרר אנקת כאב מיוסרת לא פחות. הפעם מהלב: 'זה המחיר או שנת הייצור?!'

- "אבא, אני מדבר אליך. אתה לא מקשיב לי? אמרתי שכזה בדיוק אין לי."
- "'כזה' מה?"
- "כזה נו, כזה. נִינְגָ'גוֹ לבן. מהחדשים!".
- "כזה בדיוק קניתי לך בשבוע שעבר, בכחול. וכזה בדיוק אמא שלך קנתה לך לפני שבועיים, בשחור.
    ולבן יש לך כבר מזמן."
- "אבל זה מהחדשים. מה אתה לא מבין? זה מה שתמיד רציתי! אבא, בבקשה נו..."

אני מרגיש איך היא שוב תופסת אותי. קופצת עלי משום מקום ולופתת אותי חזק בגרון:
בוקר טוב, הסחטנות הרגשית של הבן שלך חזרה.
מתי הוא הספיק להתמקצע בתחום הזה?
זה קורס בהתכתבות?
זה מה שמלמדים אותם בגן וקוראים לזה "כישורי חיים"?
לא יותר טוב שילמדו אותם לקנח את האף? ('להוציא, להוציא אני אומר לך. למה אתה מכניס?
זהו, עכשיו זה כבר חלק מהמוח'...)

מי שם זבוב בשמפניה שלי?

ערב רה"ש תשמ"ח (ספטמבר 1987)

מתחת לנברשת ישנה המפיצה אור יקרות בעיניו של ילד בן עשר וחצי,

עומד על רגליים דקות מחוספסות בכפיסי עץ דקים, חבוקות בשוליהן פלסטיק חום וזול - שולחן שְׂבַע-ימים, שנמתח עד קצה יכולת שריריו העציים, כדי שיוכל להכיל בצפיפות משפחתית חונקת
את כל החוגגים סביבו.

למזלו של הקורבן, אין חשש שיכרע תחת כובד משקלה של הכבוּדה שעליו.

עד כדי כך שפר עליו מזלו של שולחן אוכל בבית תימני...

רק המאכלים ההכרחיים לברכות החג מפוזרים באי סדר לאורכו, מסתופפים בצילו של עגל הזהב
התימני, הזורח בגאון בראש השולחן:  דּוּד מרק כּוּרְעִי (מרק רגל).

מזהיב מכורכום טהור, מַטְבְּעוֹת הַשֶּׁמֶן מנצנצות בו בקריצות פיתוי – וריח החוויג' משתק את הלסת.

הוא יחיד, הוא אחד ואין עוד מלבדו.
מלוות אותו בראש מורכן צלוחיות חִילְבֶּה מרירות מכעס, ומכרכרים סביבו פלחי לימונים צהובים מקנאה.
אין מה לומר, מרק תימני של חג ושבת לא דומה בשום דבר למרק תימני של יום חול.

ואל נא תתבלבלו: כשאני אומר דוּד אני באמת מתכוון לדוד. "כרומגן", 10 שנות אחריות.
כי מרק תימני לא עושים בסיר, גם לא כזה רחב מימדים במיוחד. רק כך מובטח לסבתי, שיהיה מספיק
כדי להלעיט את כל הפיות הרעבים לזהוב-הזהוב הזה (כולל פיו הפעור מרעב תמידי של פח האשפה השכונתי).