להישאר מאחור: על צלקות ישנות ומחר חדש

בוקר מופע כינוס הפועל השביעי, 30.04.1961

הבכי קורע את עור התוף, ממיס לבבות, מבקיע שערי שמים.
אבל לא מצליח לשרוט את הנחישות המבוצרת של אמא. ההחלטה התקבלה:
- "זו לא הופעה לילדות קטנות, את לא יכולה לבוא..."
כולם הולכים לג'מבו. יותר נכון, למופע הפתיחה של כינוס הפועל,
מופע בינלאומי של אחת לעשור.
רבבות צופים נרגשים, אלפי ספורטאים נמרצים, עשרות מדינות מתארחות, 
4 יבשות משתתפות, זוג הורים לבושים במיטב מחלצותיהם, 2 אחים גדולים נלהבים,
וליה אחת בת שש – בוכה בחצר.
השפלה גדולה מדי לילדה כל-כך קטנה.
וכך גם הזעם והעלבון.
'אני לא אסלח להם לעולמים!', היא נשבעת, 'אני אשב פה ואבכה עד שהם יחזרו', היא מגבירה את יבבותיה,
'ואז הם יראו לעצמם!'
הסירנות מתעצמות, הדמעות שוטפות - אך הנקמה רחוקה מלהתממש.
היא רוקעת ברגליים, מכה בשער.
דממה.
כולם נסעו  למופע הפתיחה הגדול. השכונה ריקה מאדם. 
ומי ישמע עכשיו כמה אמא שלה רעה?...

כרזת כינוס הפועל ה-7, 1961

בנשימות קטועות היא מתיישבת על ארגז הפוך בחצר, יפחותיה מתעצמות ונחלשות חליפות, מתאימות עצמן לתחושות הכעס והבדידות המתרוצצות בתוכה.
אחרי חורף קר וגשום במיוחד, האביב נכנס השנה בצעדים מהוססים, מבליח לרגע ושב ונעלם לעת ערב, מפנה מקום בהכנעה לגשמי זעף עזים שממשיכים לרדת גם שבועות ארוכים אחרי שפסח נחגג.
בעוד 4 ימים ל"ג בעומר, וגם בקולו של הקריין ברדיו נשמעה נימת פליאה נוכח תחזית גשומה במיוחד לחג.
עכשיו אפילו מדורת ל"ג בעומר לא תהיה לה...?
ליה בוחנת במבט נקמני את מחסן העץ בו שמורים הקרשים למדורה...


השער חורק, קולות פצפוץ עלים נשמעים משביל הכניסה וצל מתארך מעל ראשה.
ליה מרימה עיניים אדומות, עייפות מבכי.
- "ליה, מה את עושה כאן לבד? למה את בוכה? איפה אמא?"
שרון, בן הדוד, נכנס לחצר.
ליה רוצה מאוד לספר, אבל פתאום הבכי מתחיל מחדש.
-"אממ, אמ, אממאא...אב,אבבבא...הא, הל, הלכו..."
- "הלכו? לאן הלכו? לָהופעה? ולמה את כאן?"
הבכי הופך לזעקות שבר.
- "לא, לא, אל תבכי..", שרון טופח על ראשה ונראה מבוהל. "את יודעת מה? אני אקח אותך להופעה!", על פניו נסוכה הבעה מבטיחה ואוזניו לא מאמינות למוצא פיו, "חכי כאן אני אלך לקנות לנו כרטיסים", הוא צועד לאחוריו מתחיל להתרחק, סוגר את השער ונעלם.
שרון הוא בן דוד נפלא, ממש כמו אח, מלא כוונות טובות. והנה הוא מוכן ברגע אחד להשיל מעליו את העייפות המצטברת מיום העבודה, נכון לכתת רגליו לכל פינה כדי לתור אחר כרטיסים להופעה הגדולה ביותר שהתקיימה בישראל בעשור האחרון, חצי שעה לפני תחילתה.
אבל גם הוא יודע: כרטיסים כאלו אין בנמצא. והבטחות – צריך לקיים.
וליה מחכה. ובינתיים מסרקת שערה, נועלת את נעלי החג, ומיישרת את שמלתה.
היא תפתיע אותם במופע. וכמה שאמא תשמח! 


שרון חוזר אחרי שעה ארוכה עם חבילה בין ידיו.
'איזה כרטיסים גדולים', ליה מתפעלת, 'זו בטח הופעה ממש ענקית'.
עיניו של שרון קצת מושפלות, הוא נבוך.
-"ליה, לא מצאתי לנו כרטיסים להופעה", הוא ממלמל בלחש, ובמהירות מגביה את ראשו, עוטה על פניו חיוך גדול ומוקיוני, וקורא בקול "אבל תראי מה קניתי לך במקום!"
הוא מושיט לה את הקופסא.
- "מה...אין כרטיסים? גם לא קטנים?"
ליה מרגישה איך גרונה שוב מתמלא דמעות ונחיריה מתרחבים, מוכנים להשמעת "בכי – אוסף הרגעים הגדולים".
רק הסקרנות לגבי תוכן הקופסא משהה לעוד רגע את ההתפרצות הגועשת.
קולות דקים עולים ובוקעים משם. היא מרימה בחוסר חשק את המכסה.
שתי פלומות צהבהבות מצטופפות בפינה הימנית התחתונה של הקופסא, מקבילות את פניה בציוצים צווחניים.
הבכי נשכח, הדמעות נמחו, ומי בכלל רוצה ללכת למופע המטופש?
יש לה אפרוחים אמיתיים! חדשים! והם נראים ממש רעבים...


ליה השאירה את הקופסא בידיו של שרון ורצה אל הבית.
- "מה ליה, את לא אוהבת את האפרוחים?", שרון נראה מבולבל.
לא עבר רגע והיא כבר יצאה שוב, בידה קערית עגולה. היא ניגשה לברז בחצר ומילאה את הקערית במים. "אתה יודע מה אפרוחים אוכלים?!", היא הניחה בזהירות את הקערית בפינה השמאלית התחתונה של הקופסא, ולקחה אותה מידיו של שרון.
שרון חייך, "אנא עארף...תתני להם מג'דרה."
ליה פרצה בצחוק, הציצה בקופסה וגערה באפרוחים: "נו, תשתו כבר!".

בערב שבה המשפחה הביתה: הילדים עמוסי חוויות, ההורים עמוסי רגשות אשמה.
הם מיהרו לפתוח את הדלת לחדר הילדים. ליה לא היתה שם.
אמא יצאה למרפסת, ומצאה בה את ליה רוכנת מעל קופסת קרטון שכתם מים כהה מתפשט בתחתיתה – וסביבה מתרוצצים אנא ואנה בציוצים נרגשים שני אפרוחים.
- "מה זה? מאיפה באו אלה?"
- "אמא, תראי מה שרון הביא לי – אפרוחים אמיתיים!"
- "באמת, יפה מאוד!", בקולה לא נשמע שום רמז מכניס אורחים נוכח הדיירים החדשים והרעשנים. "בשביל מה את צריכה את זה? תראי מה הבאנו לך במקום".
והיא הושיטה לליה בלון.
אבל לא סתם בלון: מאחורי גבה עלה ופרח לו בלון הליום צבעוני ומרשים בגודלו.
- "יההה!!!! באמת?", ליה לא האמינה למראה עיניה: בלון הליום אמיתי! 
בישראל שאחרי תקופת הצנע, בלון הליום הוא כמו טלפון מאראלה בשבילכם.
- "אמא, תודה, תודה", ליה חיבקה בהתרגשות את אמהּ, שפירשה את החיבוק כסוּלְחָה מלאה וראתה בבלון עסקת חליפין ראויה לצייצנים הטרדנים.
ליה רצה הביתה, אוחזת בהתרגשות בבלון, עיניה תלויות גבוה-גבוה מתרכזות בריקודו השמיימי מעליה.
במבואת הכניסה עצר אותה אחיה.
- "אלי, תראה מה קיבלתי! בלון הליום אמיתי! והוא עף ממש גבוה!".
אלי, אחיה הבכור, הביט בעיניים כלות בבלון שטופף קלות על תקרת הבית, כל טיפוף  מטפטף עוד טיפת קנאה צורבת על ליבו.
- "תגידי ליה, את רוצה לראות איך הבלון עף אפילו גבוה יותר?", הוא שאל וחטף את החוט מידהּ.
- "איך...?!",היא שאלה בלחש מהוסס, מתחרטת על השאלה עוד לפני שהֶדָּהּ של זו נמוג.
אחיה פרש לאט את אצבעותיו ושחרר את החוט.
הבלון הנפלא עוד התלבט לרגע באיזו דרך לבחור, טופף עוד מספר טפיפות הססניות על התקרה, ולפתע מצא את חלון השמש הקבוע סמוך לתקרה, חמק ממנו וחשף את צבעיו הזוהרים ויכולת התעופה המרהיבה שלו לעיני כל השכונה – עולה ופורח בבדידות זוהרת, נע ומרקד חרישית גבוה יותר ויותר אל עבר האופק שהחל להחשיך.
לרגע הביטה ליה מוקסמת במעוף הבלון, אצבעותיה קפוצות בלי משים סביב חוט נעלם.
- "תראה מה עשית!", היא התעשתה במהירות, "תחזיר לי את הבלון שלי" קראה בעיניים מוצפות דמעות.
אחיה התכופף לעברה, השעין ידיו על ברכיו. "אופס...", פקח עיניים משתוממות, הסתובב ונעלם כמו הבלון.

ליה גררה רגליים חזרה אל אפרוחיה, וכרעה באחת אל הרצפה.
שני האפרוחים התרוצצו עדיין בין המרפסת לחדרי הבית. אחד מהם התקרב לרגליה. ליה הרימה אותו בעדינות וליטפה את ראשו באצבע, "הבלון יתעייף ויחזור מחר בבוקר", סיפרה לו. "בינתיים, יש לי אתכם".
צעקה איומה מהסלון וקפיצה מבוהלת של האפרוח השני מהסלון למרפסת דרך אשנב דלת ההזזה, הקפיצו אותה ממקומה. "ליה!", נכנסה אמהּ אל המרפסת בעקבות האפרוח, "אני כמעט דרכתי על האפרוח הזה. הם מתפרעים בכל הבית".
- "אמא, אלי העיף לי את הבלון מהחלון".
- "מה? את הבלון החדש שקנינו לך?" הוא יודע כמה זה עלה לי? אני כבר אראה לו!"
באין בלון, הבינה אמא, עסקת החליפין בטלה ומבוטלת. "קדימה, להתקלח ולישון, כבר מאוחר".
ליה קמה לאסוף את האפרוחים חזרה לקופסא.
- "לאן את לוקחת אותם?", הביטה בה אמהּ במבט נוזף.
- "הם ישנו לידי, ליד המיטה"
- "מה פתאום? הם ירעישו כל הלילה ולא יתנו לישון. שימי אותם במחסן".
- "אבל המחסן קר".
- "אל תדאגי להם, הוא מספיק בשביל אפרוחים. אי אפשר לשמוע אותם כל הלילה, הצפצופים שלהם באוזניים שלי משגעים אותי".
- "אבל אמא..."
- "את שמעת מה שאני אמרתי?"
שוב אותה נחישות מבוצרת.
ליה יצאה לחצר והניחה את הקופסא במחסן, "לילה טוב אפרוחים, נתראה בבוקר", לחשה וסגרה אחריה את הדלת. 
במקלחת היא תהתה אם אמא שלהם מתגעגעת אליהם, ובמיטה היא לא נרדמה שעה ארוכה בניסיון למצוא לכל אחד מהאפרוחים שם מקורי שיהלום את אופיו המיוחד.

באותו הלילה גם שנתה של אמא נדדה. ולא בגלל שמותיהם של האפרוחים.
'הילדה הפסידה את המופע, לא נהנתה מהבלון – ובחוץ באמת קר הלילה', הרהרה לעצמה.
בהחלטיות טובת לב היא קמה מהמיטה החמה, התעטפה בחלוקה, ויצאה אל החצר.
שם, במחסן, היא הביטה ברחמים באפרוחים: צמודים, עיניהם עצומות, ופלומתם מצטמררת באוויר הקר.
להכניס אותם לבית היא לא היתה מוכנה בשום אופן. 'איך אפשר לחמם אותם כאן?', היא תהתה.
לפתע נחו עיניה על פיילת הכביסה הענקית שנשענה על ארון כלי העבודה של בעלה. 
מולה עמדה קרירה ורדומה גזיה קטנה.
במוחה צץ רעיון מלא כוונות טובות.
היא הדליקה את הגזיה והנמיכה את הלהבה למינימום האפשרי. לאחר מכן הרימה את הפיילה והניחה אותה על גבי הגזיה. היא נגעה בידה השמאלית על תחתית הפיילה וחשבה 'הפיילה גדולה, האש קטנה – גם אם לא יתחממו מספיק, לפחות שלא יקפאו'.
היא ניגשה לקופסא ושלפה מתוכה את האפרוחים. אלו התעוררו בציוצים קולניים וניסו לנעוץ  בידה את מקוריהם הקטנים. 'ככה לעשות זה יפה?' היא לחשה לעברם בתרעומת, הניחה אותם בפיילה ופנתה לצאת מהמחסן. רגליה נתקלו בשמיכה ישנה ומאובקת. היא התכופפה, קיפלה אותה באמצעהּ והניפה אותה מעל הפיילה. 'שלא יברח החום, חבל'. 
היא כיבתה את האור ופנתה בשביעות רצון חזרה הביתה. בחוץ באמת היה קר.
'עכשיו יהיה להם קצת חם', חשבה.

ולאפרוחים אכן היה חם.
חם מאוד.
אפילו לוהט.
שלא לומר בוער.
למען האמת, בתחילה נהנו האפרוחים הטמומים מהחמימות, שאדיה התפזרו ברחבי הפיילה. כשלאחר מכן החל הדבר להציק להם, הם התמקמו בנוחות טרודה-משהו באחת מדופנותיה המרוחקות של הגיגית הענקית – ממתינים בדריכות, אך ללא שיעור, אל העתיד לבוא.
כשהחום החל להתפשט בכל חלקה טובה, הם מצאו עצמם מתרוצצים אנה ואנה, מתקשים להבין מאיפה לעזאזל מגיע הריח החרוך המוזר שעלה באפם – אך מבינים שאת הלילה הזה הם כבר לא יעבירו בשנת ישרים. 
את שעות הלילה האחרונות הם העבירו ב'אפטר-פארטי' כפוי ורווי הזיות - מקפצים מרגל לרגל על רחבת ריקודים מהגיהינום, מסרבים ללמוד ולהפנים שזינוקיהם המאומצים החוצה יזכו אותם בעיקר בראש חבוט ופלומה מלאת סקביאבס. עם אור ראשון, בשארית הכרתם ההולכת ומתמעטת - הם עוד נזכרו בגעגוע ובהשלמה בטעמו הטוב של אחר-צהרים אחד של שמחת חיים.

פיילה. שימשה לכביסה, רחיצת ילדים,
ואצלנו: גם ל"חימום" אפרוחים (צילום: מוטי בר און)

בבוקר קמה ליה ורצה למחסן להקביל בברכת בוקר טוב את האפרוחים.
היא ניגשה לארגז. הוא היה ריק.
לצידו היא הבחינה בשמיכה הפוכה, שמוטה קמעה, מעל גיגית הכביסה של אמא.
בצעדים מהוססים היא התקרבה אליה והרימה את הכיסוי...


- "אני לא מאמין, היא גמרה על האפרוחים!", קראתי.
סיפור זיכרון הילדות של דודתי הסתיים, ובמקום לסחוט ממני מילות 'השתתפות בצער', גרר אחריו געיות צחוק לא נשלטות.
- "ואני לא ידעתי כלום. כשבאתי בבוקר, האפרוחים כבר לא היו במחסן בכלל. הם סיפרו לי שהאפרוחים ברחו או משהו כזה."
- "אז מה, יצאת בסוף בלי המופע, בלי הבלון ובלי האפרוחים..."
- "אתה רואה, ממש התעללו בי כשהייתי קטנה."
- "לא, ברצינות, עובדה שאת עוד זוכרת את המקרה הזה לרעה"
- "כמה בכיתי אז...ממש טראומת ילדות", היא מודה. "אבל היום זה זיכרון שבעיקר גורם לי לחייך."
- "אז מה, לפחות יצא מזה משהו טוב?"
- "משהו טוב אחד בטוח יצא מזה: ארוחת השבת באותו שבוע היתה גורמה אמיתי!"

עד כמה אתם תולים בעבר שלכם את מי שאתם היום?
האם את מאמינה שחוויה קשה מילדותך מושכת אותך אחורה ולא מאפשרת לך להתקדם?
האם אתה חושב שלאירועים מעברך יש השפעה שלילית על עתידך?


החל מגירושים, דחייה חברתית, הזנחה הורית, וכלה במחלה או התעללות –
חלק מאיתנו חוו בעברם אירועים לא קלים, ומתנהלים כיום לצילם:
מתקשים להתנתק מהחוויות הללו, נרדפים על-ידן, חיים עם רגשות אשמה או הַאֲשָׁמָה, ובכל פעם שנזכרים בהן - חשים כעס, מרירות, אכזבה, רצון לנקמה. 
בְּפוסט קודם הזכרתי אירועים טראומטיים שמשפיעים לרעה ולאורך זמן על רמת האושר שלנו (מחלה כרונית קשה, מוות של בן זוג או ילד חלילה).  אבל מה לגבי גירושים? דחייה חברתית? מוות של הורה? עד כמה הם משפיעים על רמת האושר שלנו בבגרות? ולמשך כמה זמן?
'איך אפשר לענות על שאלה כזו?! זה ממש אינדיבידואלי!', עברתי משכיבה לישיבה זקופה על המיטה, ממרקר כל שורה בעמוד בצהוב זרחני. 
ובאמת צדקתי. בערך...
בספרו "אושר אפשרי" מציג סליגמן מספר מחקרים שנעשו על בוגרים שעברו בילדותם טראומות כמו אלו שהזכרתי למעלה – במטרה למצוא השפעה של החוויות האלו על אישיותם הבוגרת  (2005 [2002]: 84).
למרבה ההפתעה, לא נמצאו הרבה קשרים או ראיות כאלה. נראה שההשפעות של חוויות שליליות הולכות ומתפוגגות במהלך הילדות, ובמעבר לבגרות קשה לאתר אותן.
מעבר לכך, במחקרים הללו לא נבדק האם מדובר בהתנהגות נרכשת או מולדת.
כלומר, ייתכן ואותם בוגרים שבכל זאת התגלו אצלם ראיות כלשהן להשפעת חוויות הילדות על בגרותם – ההשפעה לא נובעת מטראומת ילדות אלא מהגנים שלהם.
מתברר, שמה ש'אינדיבידואלי' הוא בעיקר אופן התפיסה שלנו את האירוע, וההסבר והמשמעות שאנו מעניקים לו.

א' חוותה נטישת אב, ילדות בשיכון עני עם אם חד-הורית ו-5 אחים - והיום?

'לא יכול להיות', פלטתי בקול, וזכיתי לבעיטת "סתום כבר ותן לישון" בצלעות מאשתי.
איך יכול להיות שחייו הבוגרים של ילד שחווה גירושים או מות הורה בילדותו, לא יתנהלו תחת החסר הזה? איך ייתכן שלא ניתן למצוא השפעה מדידה של דחייה חברתית מתמשכת באישיותה הבוגרת של ילדה שזו היתה חווית הנעורים המרכזית שלה?
אבל זוהי המסקנה החד משמעית של סליגמן: "אירועים רעים בילדות אינם שולטים בבעיות בבגרות" (שם).
תוצאות המחקרים בעצם אומרות: אל תאשימו את עברכם במי שאתם היום. 


"OK", הגפתי את התריס (פצצת התאורה שעד לא מזמן כונתה "ספר" כבר התחילה להפריע לשכנים), "אז אני לא אאשים את העבר, אבל את מי כן להאשים? לא, כי מישהו חייב לקחת אחריות על ה...דבר הזה שאני רואה מול המראה כל בוקר'...
האמת, זו היתה שאלה טיפשית. ידעתי את התשובה:
באיזו קלות יצרנו לנו מקום נוח וכר נרחב להאשים את העבר במי שאנחנו כעת, להשתמש בו כדי להצדיק את חוסר הנכונות שלנו להשתנות, וכדי לעטות על עצמנו את דמות 'הקורבן' חסר האונים. מכאן, קצרה הדרך לגלגל עיניים למעלה בציפייה להתערבות שמימית שתגאל אותנו מעצמנו.
והנה באה הפסיכולוגיה החיובית, מנפנפת בכתביה החדשים, וקוראת בקול של מטיף באפטיסטי: 'ראו את עצמכם כנגאלים. אתם משוחררים מכל תפיסה מעוותת של עצמכם ככבולים בשלשלאות לעברכם'.


'תודה על השחרור. אבל לא תודה', הפטרתי וזרקתי את הספר מתחת למיטה. 'אל תספרו לאנשים איך הם מרגישים'.
הספר המשיך לזהור מתחת למיטה, כאילו נשכבתי מעל האורורה בקוטב הצפוני.
איך אנשים יכולים אפילו להתחיל לעשות צעדים לכיוון של עתיד מאושר יותר, כשהם מרגישים חנוקים מעומס של בעיות שהם חייבים לטפל בהן? או נרדפים על ידי זיכרונות מהעבר שנגררים איתם לכל מקום כמו צל?
לא קל ברגע אחד לשכוח תיאוריות פרוידיאניות שגדלנו עליהן ונתפסות אצלנו כאקסיומות שאין עליהן עוררין:
הרי לימדו אותנו שחוויות הילדות שלנו הן המעצבות מספר אחת של האישיות הבוגרת שלנו. שעות ישבנו מול פסיכולוג, שהכריח אותנו לדלות זכרונות ילדות טראומטיים מעברנו, והבהיר שעד שלא נדבר עליהם, נתעמק, ננתח, נחקור ונשלים איתם – לא נוכל להתקדם עם חיינו.
אם זה פתאום לא נכון – את הכסף חזרה בבקשה.
ומה עם גישת "אוורור הרגשות", ההידראוליקה?
"תוציא את זה, שחרר, אל תשמור בבטן" – אנחנו מייעצים לעצמנו ולחברים לא פעם. "אחרת, אתה תתפרק מבפנים, תתפוצץ".
השיטה הזו מתייחסת בעצם לרגשות שליליים כאֵל דבר שצריך להביע בכל עוצמתם בכל מחיר, כדי 'לנקות את המערכת'. אחרת, הם יישארו בפנים ויגרמו לנזק שיופיע על פני השטח כסימפטום או כחולי כלשהו.
ושוב, באה הפסיכולוגיה החיובית עם המחקרים האחרונים שלה:
שתי שיטות הטיפול הללו הן במקרה הטוב לא מספיק מבוססות (במקרה הטוב יותר, הן נדחות לחלוטין).
התעמקות וחיטוט בעבר טראומטי ומצולק נוטה לגרום דווקא לשקיעה עמוקה יותר בדיכאון, עלולה להביא למחלות לב ובאופן כללי רק מגבירה כעס. 
במהלך השנים התגלה כי טיפולים בדיכאון באמצעות העלאת טראומות מהעבר וליבון שלהן 
גרמו אצל חלק מהמטופלים לשקיעה חוזרת לדיכאונות. אותם מטופלים התקשו להירפא או להיחלץ בשנית מעברם המצולק, וחלק מהאירועים הובילו לניסיונות התאבדות ואף למוות.
השיטה השניה, ההידראולית, התגלתה גם היא כתיאוריה מוטעית: הדבר היחיד שאוורור כעס מצליח לעשות הוא... לעורר עוד כעס. וביטויי כעס באופן קיצוני מגדילים את הסבירות להופעה של מחלות לב ולחץ דם גבוה.
דווקא תגובה רגועה, שמבקשת להביע רגשות באופן מתון ולתת להם אפשרות "להתפזר" מעצמם – מאפשרת לנו לחזור למצב המאוזן שלנו באופן מהיר ובריא יותר.


אז איך אפשר להתמודד עם אירועים קשים מהעבר (או עם לחץ בהווה)– בלי לסבול מההשלכות שלהם לאורך זמן או לתת להם להשפיע על מהלך חיינו בטווח הארוך?
הפסיכולוגיה החיובית מציעה מספר דרכים לעשות זאת, כשבאופן עקרוני
המטרה היא להתרכז יותר באירועים הטובים שקורים בחיינו – ולהודות עליהם,
ולהתעכב פחות על אירועים רעים - ולתת להם לחלוף.


הנה כמה אפשרויות התמודדות שמוצעות אצל ליובומירסקי (2001 [2007]: 162-190), סליגמן (2005 [2002]: 88-101) וקירש (2011: 243-246):

הכרת תודה:
להכיר תודה היא אחת הפעולות מגבירות האושר המרכזיות ביותר. זאת, משום שהיא מעודדת מתן פרשנות חיובית לאירועים בעברכם. וכיוון שכבר הסכמנו שהמקור הבלעדי לתחושות שלכם על העבר הוא המחשבות והזיכרונות שלנו – הכרת תודה על אנשים, מצבים ואירועים שהתרחשו, מעודדת מחשבות חיוביות נוספות באופן תדיר ועוצמתי יותר לאורך היום.

שירה פלד. חלתה בסרטן, וכתבה על חוויותיה בספר ילדים פרי עטה.

עוד ועוד מחקרים מוכיחים זאת. יותר ויותר ראיות תומכות בכך:
קיים קשר סיבתי הדוק בין הכרת תודה לבין העלאת רמת שביעות הרצון והאושר בחיים.
אנשים שמכירים תודה בקביעות נהנים מבריאות נפשית וגופנית טובה יותר, הם אנשים פעילים ושמחים יותר, שחווים יותר רגשות חיוביים. הם נוטים לדווח פחות על בעיות בריאות, ממעטים לחוש קנאה, חרדה או דיכאון. הם מטפחים רגשות אמונה ותקווה,  ובאופן כללי הם יותר סלחניים ואמפתיים.
מחקרים נוספים (ראו לדוגמה Emmons and McCullough, 2003) גם שוללים את הטענה כי האנשים שמכירים תודה הם אנשים חיוביים מטבעם. 
נראה כי הכרת התודה היא שגורמת למשתתפי המחקרים להרגיש טוב יותר, עובדה שנותנת סיכוי גם לאנשים 'רגילים' כמוני, שלא נתברכו בגנים מי-יודע-מה אופטימיים...
הכרת תודה מסייעת בבניית ביטחון עצמי וקשרים חברתיים, מעצימה תחושות טובות לאורך זמן, עוזרת להתמודד עם מצבי לחץ ודחק, מעודדת התנהגות מוסרית, מפחיתה תחושות קנאה ורגשות שליליים אחרים.
העניין עם הכרת תודה הוא המינון.
לא חייבים להכיר תודה כל יום כל היום.
בתרגילי הכרת-תודה מסוימים, נמצא כי הכרת תודה מדי יום עלולה אף לייצר מצב הפוך ולהביא להתרגלות, לתחושת חזרה ולשעמום.
מספיק לבחור יום בשבוע שבו תבצעו באופן קבוע תרגיל הכרת תודה כלשהו
(מאלו המופיעים בעמוד התרגילים באתר או כל תרגיל אחר שקראתם עליו).

סליחה:
זו כנראה הגישה התובענית והקשה ביותר בדרך להשארת אירוע קשה מהעבר מאחורינו: 

"מכתב לאיש שאנס אותי ורצח את נפשי (שילוב של כתיבה וסליחה)

לסלוח למי שפגע בנו. יש לנו את כל הסיבות לא לסלוח, לרצות לנקום, להחזיר לו כגמולו – ולהעניש אותו. מה גם שקשה לנו יותר לסלוח ככל שאנחנו מאמינים שהעוול שנעשה לנו גדול יותר.
אלא ששמירת טינה לא פוגעת במי שאנו מכוונים את הטינה אליו, אלא בעיקר בנו. זוהי הענשה עצמית.
"סליחה היא משהו שאנחנו עושים למען עצמנו ולא למען מי שעשה לנו את העוול", כותבת ליובומירסקי  (2011 [2007]: 182). סליחה אינה מחייבת להתפייס עם האדם שעשה לנו רע, אין משמעותה חנינה, הצדקת המעשה, המעטה או הכחשה של הפגיעה בכם.
סליחה משמעה התרחקות מהמרירות והפחתת הרצון לנקום ולפגוע בו.
אנשים סלחנים, מגלים מחקרים אחרונים, הם פחות זועמים, מדוכאים, חרדים ומרירים.
מתברר שטיפוח של עוינות לאורך זמן מזיקים לנו נפשית וגופנית.
מידע נרחב על תרגול סליחה ניתן למצוא גם אצל סליגמן (2005 [2002]:93-101) וגם אצל ליובומירסקי (2011 [2007]: 180-190).

הפקת מיטב מהטראומה:
צריך לקרוא כדי להאמין (וגם אז לא להאמין) - אבל מחקרים וסקרים מציגים נתונים על אנשים שמדווחים על צמיחה אישית בעקבות טראומה!

כריס קאר הפכה את ההתמודדות האישית עם מחלת הסרטן - לשליחות

במחקרים אלו, 70% מהאנשים שאיבדו את יקיריהם דיווחו שהפיקו תועלת מהחוויה; שני שליש מנשים שחלו בסרטן השד והבריאו, דיווחו כי חייהן השתנו לטובה.
"הכל קורה לטובה", יאמרו פאטאליסטיים. 

מצטער, אני מתקשה להאמין בזה. 
לא כל דבר קורה לטובה, לא לכל דבר בעולם יש הסבר רציונאלי ומספק. ואנשים שפויים לא היו מוכנים לעבור שום  טראומה כדי לצמוח ממנה (אחרת, כולנו בטח היינו משטחים מתחת למשאיות דוהרות, או עומדים בתור לעבור כריתת תוספתן - רק בשביל 'הצמיחה האישית').
אז למה אנשים שעברו חוויות טראומטיות בכל זאת מתעקשים לספר לנו שהם מצאו בה ערך חיובי? מה כבר אפשר להרוויח מאירועים קשים כאלה לחיים?
מתברר שלא מעט. 
אותם אנשים שהשתתפו במחקרים הללו טוענים, כי למדו שיעור על הדברים החשובים בחיים, שינו סדרי עדיפויות, גילו מחדש את חוסנם האישי, מצאו תמיכה גדולה בקרב חברים עליהם יכלו להישען, פיתחו פילוסופיית חיים עמוקה, חוו סיפוק גדול יותר בחייהם, חיזקו את המערכת הזוגית שלהם – ועוד.
נראה כי אירוע טראומטי מתפרש אצל חלק מהאנשים כ"קריאת השכמה" - ומביא בעקבותיו לשינוי אישיותי דרמתי, שדוחק לשנות דברים קבועים בחייהם, לפתח כישורים חדשים, ללמוד להסתדר בתחומים חדשים, לחזק תכונות רדומות שהיו קיימות בהם – ובעצם, להתפתח ולגדול.
יש אנשים שלאחר טראומה בקושי מצליחים לשרוד את היום-יום. 
אחרים מחלימים – וחוזרים למצבם המקורי המאוזן כפי שהיה לפני הטראומה. 
ויש כאלו שחווים את השינוי - ומשגשגים (ליובומירסקי 2011 [2007]: 169-170). 
אלו האחרונים מבינים שאת הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה, מקבלים את המצב הכפוי, ובוחרים לעשות שינוי שבסופו צמיחה.
ועדיין, זו היתה עובדה שכל-כך התקשיתי לקבל, שלא הפסקתי לחפש את ההגיון בה.
מזל שגם דניאל גילברט התחבט בשאלה (2007 [2006]: 63-68). התשובה שהוא נותן היא שלחוסר הידיעה ולחוסר היכולת לחזור אחורה בזמן ולחוות את העולם כפי שחווינו אותו לפני התרחשות האירוע – יש השפעה לא קטנה על מדד ותפיסת האושר שלנו.
הפרספקטיבה המשתנה, הַעֲרָכַת החוויה הנוכחית מול זיכרון חוויות העבר, מקשות עלינו לשוב ולראות את הדברים כפי שהיו קודם. חוויות חדשות משנות אותנו, ואין עוד ביכולתנו לחיות מחדש את החוויה שחווינו "בעולם הישן". לכן, המקום שבו אנחנו נמצאים כרגע נראה לנו לעיתים קרובות אטרקטיבי וטוב יותר מהמקום שהיינו בו אתמול.

תמיכה חברתית:
דברו על זה.
מתוקף היותנו יצורים חברתיים – הישענות על חברים בשעת משבר משפיעה עלינו לטובה.
נפשית וגופנית. וכבר בְּפּוֹסְט קודם הצגתי נתונים על חשיבותם של קשרים חברתיים על רמת האושר ושביעות הרצון מהחיים. נמצא שמגע חברתי בעת משבר מסייע להפחית הורמוני לחץ בשם גלוטוקורטיקואידים. שיחה עם חברים על חוויה טראומטית משפיעה השפעה חיובית על בריאות הגוף והנפש: מחקר שנעשה על נשים שחלו בסרטן מסכן חיים מצא, שנשים שהפגינו יותר פעילות חברתית לאחר הניתוח, הצליחו לייצר רמת פעילות גבוהה יותר של תאים מחסלי סרטן (ליובומירסקי 2011 [2007]: 172).
נראה כי תחושת השייכות, השיתוף, היכולת להישען ולקבל תמיכה – כל היתרונות של חברות אמיתית וטובה הן בעלות יעילות מוכחת בסיוע להתגברות על חוויות אישיות קשות.

כתיבה:
כתבו את זה. לכתוב נחשבת פעולה תרפויטית ממדרגה ראשונה.
נתונים מגלים, שיש לה השפעה חיובית באופן משמעותי על התפקוד האישי, על המצב הבריאותי ועל מצב הרוח. הכלל פשוט: לכתוב על האירוע הטראומטי באופן אמיתי, כן ומלא.
הכתיבה תאפשר לך להתבונן באירוע באופן עמוק יותר, לבחון אותו ממספר זוויות נוספות, לארגן את המחשבות באופן קוהרנטי, להביע את הרגשות המתלווים למחשבות, להבין טוב יותר את השתלשלות האירועים, למצוא משמעות – ולחוות תחושת שליטה על האירוע. 
בסופו של דבר, הכתיבה מסייעת להפחית לחצים שנבעו עקב הטראומה, להפחית את עוצמת ותדירות המחשבות הטורדניות עליה, לסגור את הפרק, להשאיר אותו בעבר – ולהתקדם הלאה.




הפסיכולוגיה החיובית לא מדברת על התחמקות מסבל עתידי או התעלמות מסבל קיים – 
לא נוכל לעבור בחיים בלי שהחיים יעברו בנו.
מדובר בשיטות להתמודדות ולראיית הסבל כהזדמנות להתחשל ולהתחדש (כמו אימון שריר), ובשיטות להכלה וקבלה של כאב כחלק מהמציאות.
"וכשאנחנו משלימים עם העובדה שאבל ועצב הם בלתי נמנעים, אנחנו למעשה סובלים פחות" (בן-שחר, 2009: 171).


לסיכום, אולי כדאי לזכור כלל זהב שעובד ברוב המקרים:
מה שמשפיע על רמת האושר שלנו אינם האירועים והחוויות שקורים לנו, 
אלא האופן שבו אנו מתייחסים אליהם והפרשנות שאנו מעניקים להם.

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: