למה לא תמיד כדאי לתכנן אושר (או: נינג'גו מכה שנית)

"אפשר לעזור לך?" 
ילדונת גוצה בחולצת בטן ורודה מבריקה, מכנסונים ורודים קצרצרים וכפכפים ורודים תואמים, שחושפים אצבעות משוחות בְּלַק ורדרד, מותחת מולי חיוך ורוד ומאולץ. 
'זו הַמּוֹכֶרֶת או שבקבוק אקמולי ענק רודף אחרי?', אני תוהה (כמה שאני מתעב את הבקבוקים האלה עם פקק הביטחון הזה, שגם אחרי אינספור לחיצות ומעיכות וסיבובים, בו זמנית, במקביל ובסנכרון מלא - נותרים חתומים כמו גניזות קהיר. עד שאני בסוף מתייאש, עושה חור בפקק, דוחף קש - ושותה בכיף. בלי טובות).
- "כן תודה, אני צריך אה...את הדבר הזה, נו...".
בלקאאוט.
שוב פעם בלקאאוט. תכיפותם מתחילה להחשיד. 
אחרי שרק אתמול ביקשתי מאשתי להוציא את הכביסה מהמקרר, יש מצב שאני נכנס לשלבים מתקדמים של סניליות.
בקבוק האקמולי עדיין עומדת מולי, החיוך המכני הוחלף בהרמת גבה בוחנת.

אני מעביר מבט מהיר על המדפים בחנות הצעצועים השכונתית, מקווה שמבוקשי יצוץ על אחד מהם ואוכל להצביע לכיוונו גם בלי לקרוא לו בשם המפורש.
- "את יודעת, אני צריך את הדבר הזה, הקטן, מג'נטה, ג'ונגלו, ג'יגולו...". שיט. יש בזה ג', אני בטוח. רק מה שאר האותיות?
- "אתה צריך את ספר הג'ונגל?", האקמולית מביטה בי במבט חסר סבלנות של 'יש פה ממול סניף של 'משען', אולי תנסה שם'.
- "לא, לא ספר הג'ונגל. אני צריך משחק".
- "יש לנו גם משחק ספר הג'ונגל", היא רצה למדף ממול תוך כדי דיבור, נעמדת על קצות האצבעות ומושכת משחק קופסא ירוק.
- "שום ספר הג'ונגל, אני לא צריך ספר הג'ונגל!"
- "אז למה אמרת ספר הג'ונגל?!"
כנראה באמת חשוב לנער את הבקבוק לפני השימוש...