לגדל ילדים בראש חיובי

יוני 2011

טייק 1: "את רוצה אֲמַמַם? כן? כן? תגידי כן, כן, כן! תגידי כן..."
התוצאה: גרגור ושרבוב שפתיים מחויך.

טייק 2: אני מנופף בבקבוק תחליף החלב מול עינֵי הפעוטה וקורא בצהלות מאולצות:
"תגידי כן. כן. נכון שאת רוצה אֲמַמַם? אז תגידי כן, כן, כן!"
התוצאה: הילדה מניעה את גפיה בחוסר שקט ומביטה בי בעיניים פעורות במבט סתוּם.

טייק 3: "הנה הבקבוק של טליה, רוצה לאכול? תגידי כן, כן, כן, אאווווו..."
הטייק נקטע בבעיטה אחת מדויקת שהמלאכית הצחורה שלחה לכיוון הסרעפת שלי.
- "אוקיי, אוקיי, הנה אֲמַמַם", אני מתקפל ומקרב את הבקבוק אל שפתיה.
היא יונקת בשקיקה, שומרת עין אחת פקוחה על הפסיכי הזה שהגורל הכיר לה בשם 'אבא'...

כן, כשטליה, נולדה לפני כשנתיים אני כבר הייתי שקוע עד מעל הראש בעולם הפסיכולוגיה החיובית על שלל תיאוריותיו ופרקטיקותיו, נחוש לנסות את כולן עד אחת - על עצמי ועל הסובבים אותי.
הלידה של טליה היתה הזדמנות פז בעיני לגדל מאפס פעוטה חיובית להפליא, שתגדל כילדה אופטימית להחריד, שתתבגר להיות אישה חייכנית כפייתית, מתחרה ראויה לכהנת הגבעטרון הבלתי נלאית, ניקה ברזק. היש גאווה גדולה מזו לאב?


- "קודם כל", הרציתי לאשתי תוך החלפת חיתול מלוכלך, "חשוב ליצור לילדה אוצר מילים ראשוני שמורכב רק ממילים חיוביות. במקום להגיד לה 'לא' ו'אסור' ו'נוּ,נוּ,נוּ' - פשוט נגיד לה מה מותר. נכון טליה? נכון? כן? כן? כן?'". חזרתי לאשתי: "כך היא תלמד לדבר חיובי, והחשיבה החיובית תתפתח במקביל."
- "תגיד," התעניינה אשתי במבט רציני, "איפה בדיוק אתה מאחסן במוח שלך את הנתון שמדובר בתינוקת בת פחות משלושה חודשים? על איזה אוצר מילים אתה מדבר? הקולות היחידים שהיא מפיקה הם בכי, צרחה והקול השלישי בכלל לא יוצא לה מהפה."
- "זה לא חשוב", התעלמתי מקטנת האמונה, צוררת האושר, "צריך לבנות את הגישה החיובית מגיל אפס. עם הגֵנים הדכאוניים שהיא ירשה מאיתנו, הסיכוי היחיד שלה הוא רק תרגול מפרך כבר מהגיל הזה."
- "זו תינוקת, לא עכבר", היא הדפה אותי הצידה, "וזה חדר ילדים, לא מעבדת ניסויים", היא הרימה את טליה ממשטח ההחתלה ויצאה מהחדר.
- "מה אכפת לך שננסה?", רדפתי אחריה לסלון, "מה כבר יכול לקרות? מקסימום, לא יצליח."
אשתי צקצקה בלשון לעבר הילדה ומשכה כתף לעברי. "אני לא מבינה מה אתה רוצה מהילדה".
אמממ, רגשות האשמה על העברת הגנים הדפוקים כנראה עשו את שלהם.
- "אוקיי", התיישבתי לידה, "נכון שרוב הילדים אומרים תמיד את אותן מילים ראשונות כמו 'אבא', 'בוא', 'עוד' ו'לא'?
- "הם אומרים גם 'אמא'", היא ציינה במרירות, ממשיכה לשחק עם טליה.
- "בסדר", לא נתתי להערת השוליים להסיט אותי לשם, "אז תארי לך שבמקום 'לא' היא קודם כל תגיד 'כן'!
כמה מלחמות ייחסכו מאיתנו כל יום עם ה'לא' המעצבן הזה. אולי בכלל נמצא שיטה לעקוף את תקופת ה'לא-לא' שלה! נפרסם על זה ספר! נהיה מליונרים!"
- "קודם שהיא תגיד 'אמא'."
- "העניין הוא", שקעתי בכורסא ובתכנונים, מתעלם לחלוטין מההערות הקטנוניות של אשתי, "שהרבה יותר קשה לבטא את האות כ' מאשר ל'...וגם צריך לבקש מכולם לא להגיד לידה 'לא', שזה ממש מסובך עם כל האנשים השליליים האלה שסביבנו."
- "טוב", אשתי קמה להשכיב את הילדה, "אתה תעבוד חזק על השיטה שלך להגיד כן, וכשתגבש אחת תנסה אותה עלי. בינתיים, התשובה היא 'לא'".

דצמבר 2011

- "אמא!!! מהר, מהר, מהר - בואי תראי!"
הבן שלי צעק בקולי קולות מחדר הילדים לאשתי, שהיתה עסוקה במטבח.
אני, לעומת זאת, רצתי להביא את הסמארטפון כדי להנציח את הרגע.
כן, כן - בגיל תשעה חודשים ואחרי לא הרבה מאוד מאמצים, טליה עמדה ערב אחד במיטה שלה והגתה את המילה הראשונה שלה: "כן".

טוב, זה היה יותר "כָּה", מאשר "כֵּן", אבל לנו זה היה כן לגמרי.
לפני 'אבא', לפני 'אמא' ואפילו לפני 'במבה' - טליה אמרה 'כן'.
ולי היה ברור לגמרי שהיא גם הבינה את מלוא המשמעות של המילה - לאור העובדה שהיא השיבה 'כן' על השאלה שאין שום תשובה חלופית עבורה.




נראה שגם הילדה די נסחפה בהתלהבות המדבקת שלנו, כי היא הוסיפה לאמירת ה'כֵּן' גם ריקוד שאיים על שלומה ואחדותה של המיטה, ולסיום אפילו הפריחה באוויר נשיקות מַשַּׁל היתה זוכת אוסקר טריה על השטיח האדום.
- "אני לא מאמין...",מלמלתי תוך תיעוד הרגע המרגש, "הילדה אמרה 'כֵּן'! חבל שאין איזה ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק לפעוטות. היו משלמים לי הון עתק על תיעוד תופעת הטבע הנדירה הזאת".
- "תעלה את זה לאינסטגרם, אולי תקבל איזה לייק", אמרה אשתי, שלמען האמת לא הסתירה בעצמה את התרגשותה. 
- "אינסטגרם זה ערוץ לתמונות של חתולים", תיקנתי אותה. "אני מחפש מקום מדעי. לפרסם את ממצאי המחקר והניסוי שלי."
- "אבא, אולי נשלח את זה לדובון?", הציע הבן שלי.
- "טוב, טוב", אשתי החזירה אותנו לקרקע, "עכשיו, תצאו מהחדר ותנו לי להרגיע את הילדה".

מה אני אגיד לכם, ההתחלה המוצלחת הזו הפתיעה אפילו אותי.
כל-כך הפתיעה אותי, שמצאתי את עצמי בלי שלב ב' שימשיך את שלב א' בתוכנית המוצלחת להפתיע שכל-כך הפתיעה אותי בהצלחתה.
חוץ מלהשוויץ לכולם עד כמה הילדה חיובית ואומרת 'כן' במקום 'לא', לא כל-כך ידעתי מה לעשות עם תינוקת בת תשעה חודשים שכל הזמן אומרת כן.
מה השלב הבא?
להכריח אותה לכתוב מכתב הוקרת תודה לסייעת במשפחתון?
לבקש שתספר לי על שלושה דברים טובים שקרו לה היום?
באמת שלא ידעתי מה עוד לעשות.
אז המשכתי לתרגל איתה אמירת 'כן', ובמקביל לחפש את השלב החיובי הבא.
מה שלא לקחתי בחשבון הוא שהאינטליגנציה של הילדה מתפתחת בהילוך הרבה יותר גבוה מאיטיות התגובה של אבא שלה...

לא עברו יותר מכמה שבועות, עד שהילדה הבינה שמישהו הריץ עליה תרגיל מסריח.
אחרת איך היא יכולה להסביר לעצמה את העובדה שגם כשהיא לא רוצה לעשות משהו הוא קורה בכל זאת? בכל פעם ששאלנו אותה yes-no question היא כמובן ענתה את המילה היחידה שהיא יודעת, 'כן' - גם כשהיא בכלל התכוונה ל'לא!!!!!'.
והסידור הזה ממש לא התאים לה.
היא התינוקת כאן, והיא אמורה להיות זו שקובעת את סדר היום בבית. ככה זה בכל הבתים הנורמליים.
היא יודעת, יש לה חברים במשפחתון שמספרים לה על זה. אז למה רק היא לא הצליחה להנחיל את הסדר המקובל וההגיוני הזה אצלה בבית?
משהו, מבחינתה, דרש תיקון מהותי מהבסיס. וברגע שהיא הבינה שהבסיס היה פשוט חיובי מדי - היא גם למדה איך לנטרל אותו.
אז נכון, לא היתה לה המילה הנכונה להשתמש בה כדי להביע אי-הסכמה, אבל הֵי - אם לא הולך בדיבורים, יש דרכים אחרות להעביר את המסר.

ערב אחד, בעודנו מתמוגגים מהצלחת שיטת ה'כן' שלנו, שאלתי את טליה: "בובה, את רוצה לאכול?". - "כָּה, כָּה", השיבה הפעוטה בהנהוני ראש נמרצים.
- "יופי", התמוגגתי בפעם המאה מהצלחת השיטה הייחודית והחיובית כל כך, "ואחר-כך את רוצה להתקלח, נכון?"
לתגובה הזו לא ציפיתי.
הילדה פתחה את מערת המכפלה ופרצה את סכר אסואן האישיים שלה, והתחילה לבכות ולנענע בראשה.
זה היה חדש לנו.
ציפיתי ל'כָּה' חביב ומנומס כמיטב מסורת בית המלוכה הבריטי שהיא נמנית עליו.
מאיפה באו עלי קריאות המוּאזין האלה?



- "מה קרה?," ניסיתי שוב את מזלי, מבולבל מסוג התגובה החדש, "נכון שאת רוצה להתקלח?".
צרחות האימה שהילדה השמיעה הבהירו לי חד-משמעית את התשובה: עידן ה'כֵּן' נגמר חבּוּב.
וזה שהיא עוד לא יודעת להגיד 'לא' ממש לא ימנע בעדה יותר להביע 'לא'.
- "חשבת שמצאת פראיירית, הא?", אשתי דווקא נראתה מרוצה למדי מהתגובה.
"זהו, המסיבה נגמרה. אני מקווה שנהנית כל עוד זה נמשך..."

אבל טליה לא הסתפקה רק בזה, אין סיכוי..היא תכננה הפיכה רצינית.
במהירות שסחררה את ראשי ונדמתה בעיניה כנצח, היא חזרה יום אחד הביתה עם...המילה האסורה.
העובדה שהיא מגדילה את אוצר המילים שלה דווקא די שמחה אותי. הרי בסופו של דבר לא ניסיתי לגדל יֵסְמֵנִית קטנה. הבעיה היתה בתכיפות השימוש בה.
הילדה אימצה את המילה לליבה כאובייקט מעבר לגיטימי, וכמי שנותרו לה אי-אלו חֲסָכִים וחֲסָרִים להשלים מתקופת ה'כן' מהגלגול הקודם, התחילה לנהל שיחות שנשמעו כך:
- "טליה, את רוצה לשחק?" - "כֵּה!" - "את רוצה לאכול?" - "כֵּה!" - "יופי, את רוצה ללכת לישון?" - "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא!"



כן, הילדה חשוכת ה'לא', החליטה בנחישות ובלי שום רגישות לאַזֵּן את כל אמירות ה'כן' מהתקופה החיובית שלה ברצף היסטרי של אמירות 'לא' על כל שאלה. גם כדי לסגור את הפער הלא הוגן שנוצר ולא פעל לטובתה,
ובעיקר - לוודא שוב ושוב שכולם, ובעיקר אבא שלה, יבינו שכשהיא אומרת 'לא' היא מתכוונת בדיוק לזה.
לא!

על המשפט "ילדים זה שמחה" (שנכתב אגב, על ידי יהושע סובול כביקורת חברתית די-נוקבת, אך התקבל על ידי הקהל כפשוטו) פרופ' דניאל כהנמן (חתן פרס נובל לכלכלה) כנראה לא היה חותם.

אתם קוראים נכון - הילדים כמקור אושר במקום 14.
למחקר המלא לחצו כאן.

כמעט כל אדם שני שתשאל ברחוב יאמר לך שהילדים שלו הם מקור האושר שלו.
בטח, מה עוד יכול לשמח אותנו בחיים האלה אם לא הילדים המתוקים שלנו.
ובכן, מתברר שיש עוד איזה דבר אחד או שניים (או שלושה עשר) שעשוים להעלות חיוך על פנינו.
מחקרים אמפיריים בתחום טוענים שאנחנו, וזה בניסוח עדין, משקרים לעצמנו חופשי. מסקר שערך כהנמן (2004) בקרב אימהות, הילדים כמקור אושר דורגו אצלן במקום 14.
ועכשיו בעברית: ארבע-עשרה.
הנשאלות מצאו קצת יותר אושר בשטיפת כלים או נמנום מול הטלוויזיה מאשר בטיפול בילדים.
הנה, הטבלה פה משמאל.

הרשו לי אם כך, להפעיל את צפירת ההרגעה לכל אלה שדואגים כבר מעכשיו לשְׁנוֹת היובש הממתינות להם מעבר לפינה, עת יעזבו הילדים המתבגרים את הבית. כי מתברר שתעשו חיים משוגעים.
מחקרים אחרים מראים שרמת האושר ושביעות הרצון מחיי הנישואין יורדת דרסטית עם בני טיפש-עשרה שמסתובבים בבית, ועולה לרמת ימי זוגיותכם נטולת הילדים כשאלו האחרונים פורחים מן הקן.

לא מאמינים? מצטער, עם תרשימים אי אפשר להתווכח:

שימו לב לרמות האושר כש"ילדים זה שמחה" מסתובבים בבית.
(מתוך גילברט, להיתקל באושר, עמ' 236)

כפי שכבר סיפרתי בפוסט קודם, אנחנו נוטים לעַדֵּן ולספר מחדש, בצבעים עליזים יותר, זכרונות כואבים, ומוּטים לאמץ אמונות חברתיות כגון "ילדים זה שמחה", גם כשאלו רחוקים מהמציאות היומיומית שלנו.

אז אם כבר החלטנו להיות הורים, אני חושב שכדאי לנסות ולהעלות את רמת האושר שלנו מהילדים - ושהדרך הטובה ביותר לעשות זאת, היא פשוט להחליט להיות מאושרים ולגרום גם להם להיות מאושרים ככל שנוכל.
ילדים, כמו בוגרים, חווים טווח רגשות רחב מאוד, וככל שהם מתבגרים טווח הרגשות הזה מתרחב כמובן. גישה חיובית או שלילית אצל ילד נקבעת ותלויה גם היא, כמו אצל מבוגר, בַּגֵּנִים שלו, בסביבה החברתית שלו, במשפחתו, בתמיכה שהוא זוכה לה, בחוויות חייו, ובשאר הפרמטרים עליהם דיברנו בעבר.למיטב ידיעתי, אין הרבה מחקרים שנעשו בתחום הרגשות החיוביים בקרב ילדים (ואשמח מאוד לשמוע על כאלה אם אתם מכירים), אך תגובתם של ילדים החווים רגשות חיוביים לא אמורה להיות שונה מאוד מזו של מבוגרים החווים רגשות אלה: "חשיבה חיובית הופכת אותנו ליצירתיים יותר, מגיבים ופעלתניים יותר, סקרנים ונכונים יותר לאתגרים", טוען סליגמן (2005 [2002]: 239). חשיבה חיובית היא משאב שיש לבנותו ולטפחו עבור הילד, בדיוק כפי שאנו מסייעים לו לבנות משאבים אינטלקטואליים, חברתיים ואחרים שעליהם הוא יוכל להסתמך בבגרותו.
חשבו על זה כעל תוכנית חיסכון שאתם מפקידים בה כל פעם סכום כסף קטן למען עתיד הילד.
מהחיסכון הזה יוכל הילד למשוך בשנות בגרותו. ככל שיהיו בקרן יותר רגשות חיוביים שהפקדתם, כך יהיו לילד יותר משאבים להיעזר ולמשוך מהחשבון בהמשך, כשהוא ייאלץ להתמודד עם חוויות 'מאתגרות'.
במהלך שנות היכרותי הקצרות עם תחום הפסיכולוגיה החיובית, אספתי כל מיני כלים, הצעות ושיטות שבעזרתם אני מנסה לחנך את הילדים הפרטיים שלי. בפוסט הזה אני רוצה לשתף אתכם בכמה מהכלים שניסיתי בעצמי ומצאתי שהם מוצלחים ושווים אימוץ. חלקם רעיונות כלליים, מעין עקרונות חינוכיים שכדאי להשתית בבית. חלקם ספציפיים מאוד ועונים על צורך ממוקד.
אני בטוח שיש לכם עוד, אשמח אם תשתפו:

 תנו דוגמה: התנהגו באותה הדרך בה אתם מצפים מהילד לשלכם להתנהג. 
שום הטפות, גערות, הסברים, איומים או נאומים חצובים בסלע לא ילמדו את הילד שלכם איך להתנהג  - כמו מודל טוב ומוערך לחיקוי. ילדים, כמו מבוגרים, לומדים ומושפעים מצפייה הַרבֵּה יותר מאשר משינון. ולכן הם ילמדו איך להתנהג מהדרך בה אתם מתייחסים למאבטח בכניסה לקניון, מהשפה שאתם משתמשים בה עם החברים והשכנים שלכם, מתנועות הידיים שאתם מחליפים עם הנהג הצופר במסלול שלידכם, ומהדרך בה אתם כזוג מנהלים ויכוח בבית. אם תצעקו עליהם - הם יצעקו על הסבתא שלהם, אם תתייחסו בזלזול לפקיד בדואר - הם יתייחסו בזלזול למורה שלהם, אם תקללו  את השכנה, הם יקללו את החברים שלהם. אם אתם רובצים כל ערב מול הטלוויזיה - אל תצפו שהם יקראו ניטשה. אם אתם לא משקיעים באורח חיים בריא - אל תצפו שהם יכרסמו שורש ג'ינג'ר וגבעולי אספרגוס במקום לטחון ממתקים. בקיצור, גם כשנראה שהילדים לא שומעים לכם - תהיו בטוחים שהם רואים כל דבר שאתם עושים. ומחקים אתכם. כל מה שתשקיעו - תקבלו בחזרה. עם ריבית. לטוב ולרע.

החמיאו לילד על מאמץ והתמודדות, לא על כישרון ואינטליגנציה. בספרהּ כוחה של נחישות מציגה קרול דווק (Dweck, 2006) שתי תבניות חשיבה, מקובעת ומתפתחת, וטוענת כי למרות הנתונים שעימם נולדנו (מטען גנטי, מזג ייחודי, נטיות מסוימות) - ניסיון, אימון ומאמץ אישי יכולים לחולל שינוי משמעותי כמעט בכל תחום. IQ (מנת משכל) לדוגמה, הוא אחד התחומים שאנשים מאמינים שהוא קבוע ואינו ניתן לשינוי. אולם אלפרד בִּינֶה, ממציא מבחני ה-IQ טען שתרגול, הדרכה וחינוך - יכולים להעלות את מנת המשכל. כלומר, גנים (Nature) וסביבה (nurture) משתלבים זה בזה ותומכים זה בזה לצורך התפתחות תקינה (דווק, 2008: 12-13). כדי להשיג ולעודד את היכולות האלו עבור הילד, עלינו לקדם אצלו תבנית חשיבה מתפתחת.
כשאנחנו מחמיאים לילד על היותו חכם או מוכשר ("איך ידעת את זה? אתה כל-כך חכם!"; "אתה מצייר כל-כך יפה, אתה ממש מוכשר"), אנחנו בעצם מעודדים תבנית חשיבה מקובעת. הילד מבצע שתי פעולות במקביל:
1. הוא מסיק שהוא לא צריך להתאמץ, כי יש לו כישרון. הוא מתמקם במשבצת של הכישרון - ומאבד את המוטיבציה להתנסות, ללמוד ולהתפתח.
2. הוא הופך את המחמאה על כשרונו לזהות שלו, ומפחד לאבד אותה.
ילדים כאלו נוטים לא לקחת אחריות על טעויות (כדי לא להיות מזוהים איתן), לוותר מראש, לא לנסות שוב. והם בעיקר חוששים מאוד מכישלונות - כי אם אני מאמץ הצלחה כחלק מהזהות שלי, הרי ש"אני נכשלתי" משמעו "אני כישלון".

לעומת זאת, כשאנחנו מחמיאים לילד על המאמץ ("קיבלת 100 במבחן, בטח השקעת בזה הרבה מאוד, אתה לומד נהדר"), אנחנו בעצם מעודדים אותו להנות מתהליך הלמידה, לקחת על עצמו אתגרים נוספים, להעלות את רף הקושי - ולהתפתח. כישלון מבחינת ילד שחושב בתבנית חשיבה מתפתחת הוא משוכה שצריך לעבור - קל לו הרבה יותר להתמודד איתו והוא לא בונה על הכישלון את הזהות שלו.
אז שבחו אותם על התמודדות, על מאמץ ועל חשיבה מקורית, והדגישו בפניהם שוב ושוב שאם יש משהו שהם מאוד רוצים להשיג - עליהם להשקיע בו להתאמץ עבורו. שום דבר לא מגיע מכישרון בלבד, טוב ככל שיהיה.

זמן איכות. התפיסה הקפיטליסטית שהורים אימצו, שבבסיסה הטענה שלא חשוב משך הזמן שמבלים עם הילדים אלא האיכות, אינה מקובלת עלי. משך הזמן הוא נתון קובע וחשוב מאוד. והורה שחושב שהוא יכול לפַנות שעתיים בשבוע לילד, ובכל שאר הימים לראות כל פעם צד אחר של הילד - תלוי בזוית השינה שלו מול מנורת הלילה - טועה לדעתי. לכן קוראים לזה 'זמן איכות', כשהמילה "זמן" ראשונה, והאיכות באה אח"כ. ארגנו מחדש את סדרי העדיפויות שלכם - עבודה תמיד תהיה. הילדים יהיו ילדים רק עכשיו. ילד שימצא את הוריו שותפים ליום-יום שלו (גם כשהם נמצאים לעתים רק ברקע, עסוקים לידו בעניינים שלהם), יפַתח קשרים הדוקים ושיתופיים יותר עם הוריו בטווח הארוך, מתוך ידיעה ש"אנחנו כאן כשאתה צריך".

 ארוחת ערב משותפת. אל תוותרו עליה. היא חשובה, מעודדת תקשורת פתוחה, מחזקת ומגבשת, וקושרת בין בני המשפחה. זה בדיוק הזמן לדבר על היום שהיה, ללמוד על היום-יום של הילד, על החברים, על הקשיים, לתת טיפ, להגניב עצה כבדרך-אגב. דברו חופשי בזמן הסעודה. על הכל. תנו דוגמה: הילד לומד מהשיתוף של ההורים ונפתח בעצמו במהלך הזמן עד שהוא מתחיל לספר ביוזמתו דברים, שבלי השעה המיוחדת הזו בסוף כל יום לא הייתם יודעים עליהם לעולם כנראה. שבו ביחד לארוחה, ואל תכינו להם ארוחה כשאתם מתבוננים מהצד או שוטפים כלים ומסדרים סלון באותו הזמן. זה זמן האיכות החשוב ביותר לכם כמשפחה בימי החול.

 איזה מעשה טוב עשית היום? למדתי את זה מפוסט שקראתי בעבר ואימצתי אותו בחום רב - הוא עושה פלאים. אנחנו פותחים את ארוחת הערב בשאלה הזו, וכל בן משפחה מספר על מעשה טוב, קטן או גדול, שהוא עשה למען מישהו אחר (הזמנתי ילד שעמד בצד להשתתף במשחק, השאלתי עפרון, עזרתי לחברה לצבוע ציור, חלקתי סנדוויץ' עם חבר). זה מפתח יציאה מהאגו ומהתרכזות בעצמי, התבוננות החוצה והתחשבות באחר, מעודד את כולנו (לא רק את הילדים) לראות את מי שמולך. אנחנו ממש מתחילים את היום במחשבה שיש משימה לפנינו - להגיע לארוחת הערב עם מעשה טוב אחד לפחות. וזה משנה את ההתייחסות לכל היום. מלמד את כולנו שיעור באהבת הזולת, במעורבות חברתית, בתרומה ונתינה כדרך חיים וכנקודת מוצא להתפתחות אישית. בנוסף, העשייה למען האחר היא מתכון בדוק לחיזוק רגשות חיוביים: רוצה להרגיש טוב? גרום למישהו אחר להרגיש טוב.

 בגובה העיניים: אנחנו שונאים את ההרגשה שהבוס מדבר אלינו בהתנשאות, שהאישה פוקדת עלינו במקום לבקש, שהבעל קובע במקום לשאול, ושהשותף מחליט במקום לשתף.
כך גם הילדים שלנו.
דברו אִתו בגובה העיניים. פיזית. בכל שיחה רצינית, שבָּהּ חשוב לכם לוודא שהמסר שלכם יעבור כראוי - התכופפו ורדו אליו. כל שיחה שתנהלו אִתו כך תהיה שונה לחלוטין בתוצאותיה משיחת מפקד-פקוּד שתירו עליו מגבוה. בעצמכם תגלו שאתם מדברים אחרת כשאתם יורדים לגובה שלו (שקטים יותר, מקשיבים יותר, רגועים יותר, פתוחים יותר, מקבלים יותר). יש לכם ילדים מעל גיל 15? בקשו מהם לרדת לגובה שלכם כשהם מדברים אליכם.

 תחומי אחריות. קבעו מראש תחומי אחריות שבהם הילד יכול לקבוע, ובגבולות אלה תנו לו באמת להחליט (מה ללבוש, במה לשחק, מתי להכין שיעורים, איזה חבר להזמין או מתי להתקלח) - כל עוד הוא עומד בהם. מחוץ לגבולות שקבעתם עבורו - שאר הדברים הם באחריותכם ונתונים לשיקולכם והחלטותיכם להן הוא צריך להקשיב ואותן למלא. אגב, כן לתת לילד אחריות בבית (לנקות שולחן בסוף ארוחת ערב, להוריד פח וכו') - תורם לתחושת השייכות של הילד למשפחה ומלמד אותו שיעור חשוב: ההורים לא כאן כדי לשרת אותו, וניהול תא משפחתי דורש עבודת צוות כדי לתחזק אותו, וגם לו יש בכך תפקיד וחלק.

 פתרון קונפליקטים: ככל שהם גדלים הם יביאו הביתה התמודדויות מורכבות יותר וקונפליקטים מסובכים יותר. בגיל ההתבגרות זה בולט במיוחד, והרבה פעמים אנחנו מגיעים עם הילדים לקצה - ולשבירת כלים. האתגר האמיתי חוזר ועולה כל פעם ובכל קונפליקט: לאתר את המקור הנובע שלו את שורש הבעיה.
סטיבן קובי (1996 [1989]: 269-296) מציע לתרגל הקשבה: בקש להבין תחילה ואחר-כך להיות מובן. נסו לעמוד במקומם, להזדהות אִתם, לשקף, לחזור על הדברים שלהם עם תוספת ההבנה שלכם. לא לקפוץ ישר לסוף, אל תתנו עצה אם לא ביקשו מכם, אל תשליכו את הסיפור שלהם על עצמכם, אל תתחילו לספר עליכם כי הם רוצים לדבר על עצמם, אל תשפטו כל-כך מהר ובעיקר - אל תזלזלו בהתחבטות של הילד. אם זה מספיק חשוב בשבילו כדי לבוא להתייעץ אתכם - התייחסו לכך בהתאם. אל תמכרו סימפטיה מזויפת. הוא יעלה עליה בשניה. אל תקשיבו תוך כדי תכנון מה אתם הולכים להגיד לו. הקשיבו כדי להבין, לרדת לעומק המילים שלו - לנסות ולאתר את המניע האמיתי לדברים שלו. הקשבה אמפתית היא מיומנות שדורשת תרגול.
הקשבה אמפתית היא כזו שתרגישו מושפעים ממנה. ככל שתבינו אותו יותר טוב, כך לילד תהיה יותר השפעה עליכם - וזה בדיוק המפתח להשפיע עליהם. הרחבתם את המעגל של השיחה, שניכם נמצאים בו - ומכאן הסיכוי לפתרון גדול יותר: "כשמבינים אחד את השני לעומק, פותחים צוהר לפתרונות יצירתיים ולחלופות. חילוקי הדעות אינם עוד בבחינת אבן נגף בדרך לתקשורת ולקדמה, אלא קרש קפיצה לקראת סינרגיה". (שם: 296).

 חוזקות. פוסט שלם הקדשתי לנושא הזה, שהוא אחד המרכזיים בפסיכולוגיה החיובית: במקום להקדיש מאמצים בלתי נלאים בחיזוק של מה שהילד חלש בו (ולהשיג תוצאות מתסכלות ברוב המקרים או שינויים קטנים בלבד) - התרכזו במה שהילד טוב בו ועודדו אותו להשתמש ביכולות אלו כדי להצליח יותר, להתקדם ולפתח תחושת יכולת, ביטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה. כדי לאתר את החוזקות של הילד, כדאי לקרוא קצת על חוזקות ולאחר מכן - לעשות את שאלון החוזקות המיוחד לילדים. השאלון מתאים לילדים מגיל 7, אז החוזקות הופכות ברורות יותר והם גם יכולים לקרוא כמובן. עם ילדים קטנים יותר בעידוד רגשות חיוביים גם בעזרת הטיפים שבפוסט הזה.

 מה למדת היום? בהמשך לטיפ הקודם ולטיפ "החמיאו על מאמץ": בקשו מהילד לשתף אתכם בכל ארוחת ערב וללמד אתכם במשהו חדש שהוא למד היום. החיים הם בית ספר - ואין התפלחויות! הטמיעו בילד את התפיסה שיום שבו לא למדנו שום דבר חדש - הוא יום מבוזבז. עודדו אותם לספר לכם בכל יום על הדבר החדש שהם למדו בבית הספר או בחיים בכלל, מהתבוננות בטבע, בחברים, מקריאה בספר - אפשר ללמוד מכל דבר ומכל אחד. המטרה היא לכוון להתפתחות מתמדת, ללמידה אין סופית, לטיפוח הסקרנות - ומכאן: ליצירתיות, מקוריות, מחשבה ביקורתית ולמחשבה על מחשבה (רפלקציה).

 ממה נהנית היום? אחרי ארוחת ערב, אחרי שכבר קראתם סיפור לילה טוב (עוד המלצה חמה שלי  - לאו דווקא מהכיוון של פסיכולוגיה חיובית)  ואחרי שהילד כבר מכוסה במיטה, עשו לכם מסורת נוספת: סכמו את היום בשאלה "ממה נהנית היום?".

במחקר שנערך באוניברסיטת פיטרסבורג (1986) נמצא קשר בין היחס שבין המחשבות השליליות והחיוביות לבין דיכאון: בקרב אנשים הסובלים מדיכאון היחס עומד על 1:1. כלומר מחשבה אחת שלילית על כל מחשבה חיובית. אצל אנשים שלא סובלים מדיכאון, היחס הוא 1:2 לפחות, כלומר - 2 מחשבות חיוביות על כל מחשבה שלילית. המטרה של תרגיל "ממה נהנית היום" היא בדיוק זו: הרגילו את הילד ליצירת יחס חיובי במצב הרוח, שאולי ילווה אותו גם בבגרותו.
כל דבר ראוי לציון: "הלכתי לסבא וסבתא/ קפצתי בשלולית הראשונה של החורף/ שיחקתי בבית של חבר/ אכלתי גלידה עם אבא ואמא/ קראתי איתך ספר שאהבתי/ הייתי בסרט/ קיבלתי מחמאה מהמורה". הילד לומד לשים לב ולהעריך גם את הדברים הקטנים, מפנים הכרת תודה, ומפתח יכולת להתרכז בצדדים החיוביים. אגב, אפשר גם לציין משהו אחד שהילד פחות נהנה ממנו - אבל לשמור על יחס ברור ומשמעותי לטובת הדברים הטובים.

 קיימו הבטחות. באחד הימים כשבאתי לקחת את הבן שלי מביה"ס, ראיתי ילד עומד ומחזיק בשער ביה"ס, מנותק מהילדים האחרים, מתרומם על קצות אצבעותיו, רגליו כבר רועדות מרוב מאמץ ממושך - והוא מרים ראשו כדי להביט רחוק ככל האפשר. 'ילד, מה אתה עושה? למה אתה לא משחק עם החברים שלך?', שאלתי אותו. 'אני מחכה לאמא שלי', היתה התשובה. 'היא הבטיחה לבוא לקחת אותי היום מוקדם ושנלך יחד לגינה'.

השעה היתה כבר 16:00, חצי שעה לפני סיום היום. 'עוד מעט היא תבוא ותלכו יחד לגינה', ניסיתי לעודד אותו. 'לא', הוא ענה, 'סתם היא אומרת, הנה עוד פעם סבתא באה'. אמר בקול אדיש, והתיישב על האדמה.
הבטחה שהבטחתם לילד היא התחיבות לכל דבר, הסכם בלתי כתוב, חוזה בעל-פה שלכם מול הילד. הוא מאמין לכם, מאמין בכם - ומצפה שתעמדו בהבטחה שנתתם לו. זה בסיס האמון שלו בכם.
פגיעה בו היא פגיעה בסמכות ההורית, ותשפיע לרעה על האמון של הילד בכם. להבטחות לא מקוימות של הורים לילדים יש השפעה הרסנית, בעיקר כשזו נעשית תבנית התנהגותית קבועה: ילד עלול להפוך חשדן, אדיש, לא מאמין גם לאנשים אחרים - וברוב המקרים יחזיר לכם ולסובבים אותו באותה מטבע (וכשהוא יתבגר ויצא למסיבה ויבטיח לחזור בשתים עשרה - אבל ישאיר אתכם ערים עד ארבע בבוקר בשבת - תזכרו מי התחיל עם שבירת הבטחות).
הבטחתם לבוא איתה לטיול? תגיעו! הבטחתם להגיע לטקס קבלת חגורה בג'ודו? תהיו שם! הבטחתם להישאר עם הילד לכל אורך חגיגת קבלת ספר תורה? אל תלכו באמצע לסידורים בתקווה שהוא לא ישים לב. אם אתם לא בטוחים שתוכלו לקיים - אל תבטיחו. אמרו שתשתדלו, וודאו שהילד מבין שלא הבטחתם דבר (אמרו זאת במפורש).

 יותר כן, פחות לא. אמירת 'לא' מייצרת עוינות ומעלה הסתברות לפתיחת מלחמה. ומשם, קצרה הדרך לצעקות, בכי, עונשים ומתח בבית לשעות ארוכות. נסו את זה: במקום מה לא - אמרו מה כן. מצאו את החלופה המתאימה שכן אפשרית לבקשה הבלתי אפשרית של הילד. אם לדוגמה, הילד מבקש שוקולד לפני ארוחת ערב, במקום: "אתה ממש לא מקבל עכשיו שוקולד לפני ארוחת ערב!", נסו לומר: "אין בעיה, אנחנו כבר אוכלים ארוחת ערב ואני שומרת לך כאן את השוקולד בתור קינוח". עוד דוגמה: "אבא, אני רוצה את הלגו חלל הזה". - "מצוין, יום ההולדת שלך בחודש הבא ועכשיו אני יודע מה לקנות לך". ועוד אחת: נתתם לילד חטיף, הוא סיים ומבקש עוד. התגובה שלכם: "עכשיו נעשה מיץ תפוזים!". קחו בחשבון שבהתחלה הילדים לא ייתנו לכם לעבוד עליהם, כי הם רגילים לתשובות שליליות ישירות ולמלחמות שבאות אחריהן. אבל בהמשך הם יתרגלו ויפנימו - ובדרך יתרגלו איפוק וסובלנות - שהן שתיים מתעודות הבגרות הקריטיות בעולם המבוגרים. 

אגב, אפשר לתרגל את זה גם עם פעוטות: הוא מושיט יד לצלחת פיצוחים? עומד להרים מספרים מהשולחן? פשוט תרחיקו אותם, וותרו על קולות הליווי של "לא! אסור לך, זה מסוכן".

 עונשים. וותרו עליהם. אני נגד עונשים, כי הם מעבירים מסר לא נכון, גורמים לילד להתרחק מההורה, מעכבים את ההתפתחות של הילד, מסרסים אותו מיצר החקירה, הסקרנות, העצמאות וההתנסות החופשית - ולרוב משיגים את התוצאה ההפוכה - השרשת ההתנהגות שביקשנו לעקור באמצעות מתן העונש. בקיצור, אנחנו לא תמיד יודעים לתת עונשים - לא יודעים לכעוס במידה הנכונה, לא יודעים לתת את העונש בזמן הנכון, לא יודעים להתאים את חומרת העונש למעשה של הילד - ולכן פשוט מפספסים את השיעור שהילד אמור ללמוד מכל הסיפור המתיש הזה. הדרך הטובה ביותר להימנע מעונשים היא לא להגיע מלכתחילה לשביל הזה - מניסיוני, ברוב הפעמים זה אפשרי ואפילו לא קשה במיוחד. נסו להביט על הסיטואציה מתוך ריחוק של איש מקצוע - כאילו אתם באותו הרגע סוציולוג-פסיכולוג שבוחן התנהגות בתרבות זרה. ברגע שתתנתקו מהתרכזות ברגש שלכם ותעברו לתחנה עליה משדר הילד שלכם - תוכלו להקשיב ולהבין אותו טוב יותר, ולמצוא את הכלים לפתור את הקונפליקט. 

יש לכם עוד רעיונות מוצלחים שגיליתם שעובדים אצלכם? שתפו בתגובות חופשי. 

ספרים מומלצים על חינוך ילדים לאור הפסיכולוגיה החיובית:

• ברנדן, נתנאל,1996 (1994). הערכה עצמית: המדריך להערכה עצמית ובנייתה: בעבודה, באהבה, בחינוך, בהורות ובחברה, כרטא, ירושלים.
• דווק, קרול ס', 2008 (2006). כוחה של נחישות, כתר, ירושלים.
• סליגמן, א.פ. מרטין, 2000 (1995). ילדות אופטימית: תוכנית פסיכולוגית לבניית החוסן הנפשי של ילדים, עם עובד, תל-אביב.

וכמה ספרים לילדים על פסיכולוגיה חיובית:

• קובי, שון, 2012. שבעת ההרגלים של ילדים מאושרים, כנרת, תל-אביב.
• יובל-יאיר, שירלי ובן שחר טל, 2012. הלן ואני - גיבורים אמיתיים, כנרת, תל-אביב.
• יובל-יאיר, שירלי ובן שחר טל, 2012. תומס  ואני - גיבורים אמיתיים, כנרת, תל-אביב.

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: