ערב שבת, 1986
זעקת חרדת-הקודש של סבתא מהדהדת בכל חדרי הלב והבית, מזעזעת את שלוות צלחות החרסינה מעוטרות הפרחים, המסודרות בערימה ממושמעת בראש שולחן האוכל - ומרעידה ממקומו את הראי בחדר המקלחת, ממנו ניבטות פניה סחופות הדמע של אסנת.
אסנת משפילה ראשה, נשענת על הכיור בידיים רועדות, יבבותיה הולכות ומתעצמות, כשהתמונות עולות שוב ושוב בראשה: לא יכולה להיזכר, לא מצליחה לשכוח.
חוסר-הגינותם של החיים הותיר את רישומו הכעור גם בפניו של אסף:
הוא יושב במרכז הסלון, המום מעוצמת הרגש שסחטו ממנו המראות הקשים, שתי עיניו פעורות נכוחה, שפתיו רועדות ואגרופיו קפוצים. גם הוא מסרב לקבל, מתקשה להכיל.
- "אני לא בוכה...", הוא זועק אל חלל החדר, ומזנק אחרי אחותו לחדר המקלחת, מכסה פניו בזרועו השמאלית, פותח את הברז -ומניח לזרם הגועש לשטוף את שאריות יגונו.
כל ערב שבת אותו סיפור. רגע לפני ארוחת השבת אצל סבתא: הסרט הערבי.
