הי.
לפני הקריאה, ממליץ לכם למלא את שאלון האופטימיות בדף בחן את עצמך.
השאלון יספק לכם כלי מצוין להכיר את האופן שבו אתם חושבים על העתיד ולהפיק יותר מהפוסט הזה.
"כזה בדיוק אני חייב!" בגרירת רגליים איטית אני משתרך בעצלתיים אחרי הבן שלי, שנעלם ומתגלה
בזריזות מאחזת עיניים בין המעברים המוארים בנדיבות וצרים במכוון של חנות המשחקים בקניון. יד שמאל תומכת בשיפולי גבי הדואב. עם כל צעד אני משמיע אנקת ייסורים עמומה.
חנות המשחקים המפוארת עמוסה כל-טוּב פתייני: הצבעים זוהרים, הקולות צוהלים, והאורות מסנוורים את החלונות השקופים על גבי אריזות הצעצועים – ומחזירות את אורן הקסום ישירות לעיני הילדים המבריקות מתשוקה: הושט ידך וגע בם.
אני מפהק.
מרוכז בכאב החד מהגב.
הדבר היחיד בחנות הזו שגורם גם לי לפקוח עיניים משתאות, הן אותן מדבקות לבנות קטנטנות שמוחבאות בפינות החשוכות יותר של הקופסאות המפוארות. עד אליהן אני ממש מתעקש לרכון – ולשחרר אנקת כאב מיוסרת לא פחות. הפעם מהלב: 'זה המחיר או שנת הייצור?!'
- "אבא, אני מדבר אליך. אתה לא מקשיב לי? אמרתי שכזה בדיוק אין לי."
- "'כזה' מה?"
- "כזה נו, כזה. נִינְגָ'גוֹ לבן. מהחדשים!".
- "כזה בדיוק קניתי לך בשבוע שעבר, בכחול. וכזה בדיוק אמא שלך קנתה לך לפני שבועיים, בשחור.
ולבן יש לך כבר מזמן."
- "אבל זה מהחדשים. מה אתה לא מבין? זה מה שתמיד רציתי! אבא, בבקשה נו..."
בוקר טוב, הסחטנות הרגשית של הבן שלך חזרה.
מתי הוא הספיק להתמקצע בתחום הזה?
זה קורס בהתכתבות?
זה מה שמלמדים אותם בגן וקוראים לזה "כישורי חיים"?
לא יותר טוב שילמדו אותם לקנח את האף? ('להוציא, להוציא אני אומר לך. למה אתה מכניס?
זהו, עכשיו זה כבר חלק מהמוח'...)
