6 טענות נגד האושר

יום שישי, אוקטובר 2011

- "הלכתי, ביי".

- "ביי, תהני", אני מסנן לעבר שובל התלתלים המתנפנף מאחורי הדלת הנטרקת קלוֹת,
מבלי להרים את עינַי מכתם השמן החום הממאן להתנקות מסיר הטיגון - חרף כל מאמצֵי השפשוף והמירוק שלי.

'מצאה לה זמן ללכת לַסַּפָּר', אני רוטן ביני לבין עצמי, 'יום שישי, שתים עשרה בצהרים וכל הבלגאן עלי...'

- "אבא, בוא לשחק"

מזל שלפחות הילדה ישנה...

'מה אתה רוצה ממנה', אני שוטף את המים הדלוחים מהסיר בסקרנות מהולה בתקווה לעתיד בהיר יותר עבורו, 'היא כבר חודשיים לא ביקרה אצל הספר, ושאלה אותך כבר לפני יומיים אם זה בסדר שהיא תלך ואמרת שכן. ומהבוקר היא כבר הספיקה לקפל הררי כביסה, לבשל ולהשכיב את טליה, כדי להשליט שקט יחסי במחנה'.

מי הברז הקרירים הזורמים בעוצמה שוטפים מהסיר את ענני הסבון, וחושפים שוב את כתם השמן, טבוע בעקשנותו הכעורה בדופן הסיר המבריק.

 'אז מה, יש עוד מלא מה לעשות בבית!', אני מחליף ספוג לסקוטשברייט וחוזר לשדה הקרב. 'ומה איתי? גם אני כבר הספקתי לעשות קניות, לנקות את הכיריים, לקפוץ לדואר ולזרוק את הפח. פעמיים!'

- "אבא, נו...בוא לשחק כבר!"

- "ששש...אל תצעק, אתה תעיר את טליה!",

'לא לחשבן, לא לחשבן', אני משנן לעצמי כלל זהב. 'מי עשה, מה עשה, ובכמה זה יוצא יותר או פחות ממךָ. זה קטנוני. צא מזה, שחרר'.

אני מרים את הראש, עוצם עיניים, שואף לאט-לאט אויר, ממלא את הריאות...

מכונת הכביסה משחררת אנחת רווחה.

אני פוקח את העיניים. הכתם נשאר על הסיר.

'שכחתי לגמרי מהכביסה!", בידיים רטובות אני מכבה את המכונה. 'יש עוד שני סבבים של מצעים שממתינים בתור'.

'איפה שאפשר, בחר בדרך הקלה יותר'.
 לא בלי תחושת אשמה אני דוחף במהירות את כל הכבסים הרטובים למייבש, לפני שהשמש השולחת קרניים בולשות לתוך הבית תבחין בי.

יאללה – למלא את המכונה בעוד ערימה של מצעים ולחזור לסיר.

המכונה משתהה לרגע, אולי בוחנת דרכי מילוט חלופיים מתפקיד סיזיפוס שנכפה עליה, ובאיטיות כנועה חוזרת לסובב את התוף ברעש מתכתי עמום ומונוטוני.

"תלונות אפשר להעביר בכתב לוועדה המפקחת, מותק", אני מוריד כבסים יבשים מהחבלים הכורעים ומניח אותם על מכסה המכונה. "בינתיים, וולקאם טו דה קלאב". אני מעמיס עד הסנטר את ערימות הכביסה וצועד בגישושים אל 'עמדת הקיפול' המיוחדת שלנו בבית: הספה בסלון.

- "אבא, נו, כמה זמן אני מחכה? הבטחת שתבוא לשחק איתי כבר..."

ריח מוכר המתפשט בבית, מגרה את ריריות אפי ומעלה גיחוך על שפתי: 'מי השכן האידיוט ששורף את ארוחת השבת שלו?'...

- "האורז!", אני זורק מהידיים את ערימת הכביסה הריחנית הנקייה ורץ אל המטבח, רק כדי לגלות סיר מחרחר חרישית בייאוש: "עכשיו באים?!...".

אני חוטף את הסיר מהגז, מעביר אותו לכיור ופותח את המים.

'שטויות, קורה. הרוב עדיין אכיל...', אני מצליח לגרד עוד כמה שאריות של אופטימיות מהמאגר המתכלה שלי, בעודי בולש בארון אחרי קופסת פלסטיק בגודל מתאים, כדי להעביר אליה את שארית התופת.

עוד סיר מפוחם נוסף לרשימת המטלות. שום דבר לא נמחק ממנה עדיין.

מחדר הילדים נשמעים קולות גרגור מהולים במלמולי תביעה לתשומת לב.

אני עוצם עיניים ומנסה שוב לשאוף שאיפה עמוקה כדי לשחרר קצת לחץ.

- "אחחח...טליה התעוררה", הילד רוטן באנחה מבוגרת מדי לגילו.

- "כן, אני שומע", אולי אם אני אניח לה היא תחזור לישון?

- "אבא אני רעב, מתי אוכלים?"

- "אין בעיה, האוכל שלך מוכן. רק צריך לטגן את השניצלים". הסיר, האורז, הכביסה המפוזרת בפוזת שטיח טלאים אינדיאני על רצפת הסלון. הכל יחכה – הילד רעב!

- "לך לשטוף ידיים", אני מטביע בשמן מחבת 'בריאות' ומרפד את השניצל הראשון בתערובת פירורי לחם ועשבי תיבול.

קולות הגרגור עולים דרגה לרמת בכי נעלב. מה זה, לא שמעו שקמתי?

אני מדליק את הגז תחת המחבת ומזרז את השמן להתחמם במבטים רושפים. עם קצת מזל אולי אני אספיק לטגן מהר שני שניצלים להאכיל את הפה הרעב הראשון.

איפה...

אם לשפוט לפי האוקטבות אה-לה מריה קארי והרצפה הרועדת סטייל אולמי ורסאי - הבובה לא רק קמה, אלא כבר קרובה לפרק את מתקן הכליאה שלה ולהפוך אותו לתל זיכרון למען יראו וייראו.

'note to self: לעבור ממטרנה לקריפטונייט", אני נופל לציניות ומכבה את הגז בהכנעה.

היד המושטת לעבר מתקן ייבוש הבקבוקים תופסת רק חופן ענפי פלסטיק ערומים.

בקבוקים – אַין.

- "עילאי, בוא תעזור לי למצוא את הבקבוק של טליה", אני מנסה לגייס את שרידיה האבודים של סבלנותי לציד איסוף בקבוקים ברחבי הבית.
- "אבא, טליה בוכה", עילאי מגיע מנפנף ביד ימין בבקבוק עם שאריות האכלת לילה קרושות.

- "כן, אני יודע", אני מעביר את ידית הברז שמאלה ושוטף את הבקבוק במים רותחים, מתעלם מכף היד המאדימה שלי. "אולי תלך לשחק איתה קצת עד שאני אכין לה בקבוק? ככה היא לא תבכה ולך לא יהיה משעמם".

-"כן, ואם היא תבכה אני אצחיק אותה וישר אבוא להגיד לך, טוב?".

- "בהצלחה...", אני מחזק את האופטימיות של הילד ומוותר על שלי.

'קצת סבלנות, תכף הכל יסתדר', אני מנסה להנמיך את להבות הכעס, 'רק איפה המים המורתחים? כמה פעמים צריך להגיד לה להשאיר תמיד מים מורתחים להאכלה הבאה?'

הבכי הופך להיסטריה רבתי.

אין ברירה, אני מוותר על מים מורתחים ומערבב מים חמים מהקומקום עם קצת מים מינרלים. קופסאות פלסטיק, סירים מפוחמים, שניצלים מרופטים, אורז שרוף...
'אין אפילו פיסת מקום להניח עליו את הבקבוק הזה!' - הטחתי את קנקן המים שהיה בידי על השיש.

דממה.

נשאב לתוך עולם מקביל בהילוך איטי, הבטתי מתנשף בקילוח המים הצלולים שהחל להציף את השיש. ידית הקנקן נסדקה והמים החלו לנזול אל הכיור.

 טיפה אחר טיפה הם נקוו לתוך הסיר, שכתם השמן דהה בו לקו מעוקל של חיוך מנצח...

Shai Genezia שי גנזיה אושר happy happiness פסיכולוגיה חיובית אינטליגנציה רגשית positive psychology

בשנים האחרונות, הפסיכולוגיה החיובית צוברת תאוצה ותומכים במהירות גבוהה.

קורסים בנושא מושכים אליהם מאות ואלפי סטודנטים (דר' טל בן-שחר העביר ב-2004 קורס פסיכולוגיה חיובית, שהיה הגדול ביותר באוניברסיטת הרווארד עם כ-850 סטודנטים); ספרים בנושא מתפרסמים כמעט מדי יום ומתמקמים בקלילות ברשימות רבי-המכר; התיאוריות הולכות ומתפשטות במסגרות של הרצאות, סדנאות, וימי עיון;
ופרקטיקות שנגזרות מהמחקרים העדכניים ביותר מיושמות במקומות עבודה, בבתי-ספר ובמסגרות חינוכיות שונות (מעט ובאופן ניסיוני - גם בארץ).
המטרה: למקסם את הפוטנציאל החיובי האישי של הפרט, ולהשפיע גם על הסביבה הקרובה שלו - ועל הקהילה בכלל.

בד-בבד, הפסיכולוגיה החיובית סופגת לא מעט אש ממתנגדים, שטוענים כי היא תופסת נפח גדול מהראוי לה, מנותקת מהמציאות, מעודדת שטחיות, הדחקה ואי-התמודדות.

אחרי שעשיתי צעדים ראשונים בעולם החדש הזה, החלו לחלחל בי תהיות ולבטים, שגרמו לי להציב סימני שאלה סביב הנכונות, האפקטיביות והאמיתות של הדרך הזו.
לעיתים הרגשתי מזויף, לעיתים הרגשתי מטופש, לעיתים הרגשתי שאני בעיקר סופג ולא מגיב כמו פעם. ולא מעט פעמים מצאתי את עצמי מבולבל.

ככל שהתקדמתי והרחבתי את ידיעותיי בתחום, הבנתי שאני חייב להתבונן על הצד השני של המטבע. להפוך אותו ולהתייחס גם לטענות הנגדיות, כדי לבחון אם יש בהן אמת או לא - לפני שאני מתקדם הלאה במסע שלי.

אז חיפשתי, חקרתי ומצאתי 6 טענות נגד האושר. בפוסט הזה אנסה להציג אותן, בתקווה שאצליח להציב מולן תשובות שיהיו מספקות גם עבורכם.

ואם יש לכם עוד טענות בעד או נגד – אתם מוזמנים להגיב.

אנשים מאושרים הם קלי-דעת ושטחיים: זו אולי המחלוקת הסוערת ביותר שנתקלתי בה מאז שהכרתי את עולם הפסיכולוגיה החיובית. הייתכן שאופטימיסטים הם פשוט קבוצה של 'קלולסים', שלא מסוגלים להביט למציאות בעיניים? האם זו רק עוד שיטה לברוח מהאמת, להיות עיוור מרצון כדי להתחמק ולא להתמודד עם אמיתות החיים? אם המודל הטלוויזיוני של טום קשתי עולה לעיניכם כרגע, יש מצב שתענו על השאלות האלה בחיוב. אבל מאחורי הסטיגמה מתגלה אמת הרבה יותר מורכבת. ומפתיעה.

פרופ' מרטין סליגמן (2005 [2002], 53-56) מציג מגוון מחקרים עם נתונים לכאן ולכאן: חלקם מציינים כי פסימיסטים מסוגלים להעריך את הכישורים, היכולות והשליטה שלהם על חייהם באופן מדויק יותר מאנשים אופטימיים (שנותנים הערכה גבוהה יותר מזו שיש להם בפועל); מחקרים אחרים טוענים, כי מאושרים זוכרים יותר אירועים חיוביים מאשר אלה שהתרחשו בחייהם באמת, ופחות אירועים שליליים מאלה שהם חוו במציאות. הם משייכים את ההצלחות שלהם ליכולותיהם ולכישוריהם, ודוחים את כישלונותיהם כדבר זמני, שנגרמו על-ידי גורם חיצוני להם – ובטוחים שיעברו במהרה.
אלא שרוב הניסויים הללו נכשלו בניסיון לשחזר אותם כדי לאמת את הממצעים.

לעומתם, ניסויים אחרים מציגים נתונים שאופטימיסטים דווקא מצטיינים יותר מפסימיסטים בקבלת החלטות חשובות בחיים, זוכרים כמות רבה יותר של מידע שלילי שניתן להם ועושים בו שימוש יעיל לצרכיהם.
בספרה של ג'ולי נורֶם, שחקרה את תכונת הפסימיות ההגנתית ("Defensive Pessimism"), היא טוענת כי ממצאי מחקריה מוכיחים שלמרות הטיעונים בעד פסימיות ביקורתית, חשיבה אופטימית וחיובית עדיפה ברוב המקרים, ובדרך-כלל מביאה לתוצאות מוצלחות יותר מחשיבה פסימית.
ולמרות כל זאת, גם לאנשים שהם אופטימיסטים מטבעם, כדאי לפני קבלת החלטה גורלית בחייהם לאמץ חשיבה ביקורתית ולהשקיע בדיקה מדוקדקת גם בהיבטים השליליים שלה.

הפסיכולוגיה החיובית מייצרת אשליות: טענה נוספת שמעלים המתנגדים היא שהפסיכולוגיה החיובית גוררת את הפרט לחשוב שאין גבול ליכולותיו. ותוך התעלמות מהמגבלות שלו, גורמת לו להאמין שאין דבר העומד בפני הרצון, ושאם רוצים באמת – הכל אפשרי. זה בהחלט משפט סיום נפלא לסרט הוליוודי, אבל החיים לא עובדים תמיד לפי התסריט המנצח הזה. ולכן, נכונה לאופטימיסט התפכחות קשה ומרה.
ובכן, למרות הדברים האלה, נראה כי אנשים אופטימיים נוטים דווקא להעריך את ההצלחות העתידיות שלהם על סמך התנסויות קודמות אמיתיות שהם חוו בחייהם (סליגמן, 2005 [2002]: 54), ופחות לפי התנסויות של אחרים או דמיונות-שווא. ההערכה החיובית יכולה לנבוע בהחלט מתוך אמונה אמיתית ביכולותיהם וציפייה לעתיד טוב יותר.

כמו כן, נראה כי הטענה הזו היא חרב פיפיות בידי המקטרגים, כיוון שכשם שאנשים אופטימיים נוטים לצפות להתרחשויות חיוביות שיקרו בחייהם, כך אנשים פסימיים נוטים למצב ההפוך ומייצרים תילי-תילים של תסריטי אימה מרחיקי לכת בראשם. לכאורה מתוך כוונה להתכונן לגרוע מכל ולתרגל אופן פעולה אופציונלי "על כל מקרה", כשבפועל, אין לאף אחד מהתרחישים הללו שום סיכוי להתקיים.

דווקא התרחישים של האופטימיסטיים, גם אם לא תמיד מתקיימים בדיוק כפי שנחזו בחלום הוורוד, מביאים את האופטימיסטים להביא לשינוי חיובי ברמה כלשהי בחייהם, תוך חיזוק תכונות כמו אמונה, תקווה ותפיסה אקטיביסטית יותר. התפיסה הפטליסטית ("הגורל כבר כתוב, ומה שצריך לקרות יקרה") עלולה להיות מסוכנת, כי היא מביאה להרמת ידיים, כניעה ושקיעה לתוך ייאוש.
קירש (2010, 218) מציג מחקר הטוען שאפילו גישה של אופטימיות יתר לא מציאותית, מועילה לחולים יותר מריאליזם דיכאוני: מבין חולי איידס סופניים שקיבלו את אותו הטיפול בדיוק, אלו שהשלימו עם מצבם מתו 9 חודשים בממוצע מוקדם יותר מחולים שנאחזו באופטימיות קיצונית ואמונה חסרת בסיס שהם יבריאו.

"הכל צפוי והרשות נתונה" אמר רבי עקיבא, ופתח לנו פתח לפשרה (מורכבת למדי) שמשלבת את היכולת לשנות ולשפר את כל מה שנוכל בחיינו, ועדיין לשמור על האמונה בכוח עליון.

מדובר באופטימיות מעושה, מצג שווא מזויף. אי אפשר להיות כל הזמן מאושרים:

נכון, אי אפשר להיות כל הזמן מאושרים.
והחלטתי לכתוב הפעם על אחת מההתמודדויות האישיות שלי, כדי לתמוך בטענה זו ולהציג את הקושי שיש לי לעיתים לעמוד גם ב'אתגרים' שגרתיים ויומיומיים. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג, הפכתי פתאום למעין "מֶנְטוֹר" לסובבים אותי, שהחלו לפנות אלי, לשאול, להתייעץ, לקבל פתרון לבעיות או סתם חיזוקים חיוביים.
הפוסט הזה נכתב גם כדי להוכיח שאני רחוק מאוד מלשמש גורו למישהו או סמל למשהו. אני מאוד שמח לייעץ ולהתייעץ, לשתף ולהשתתף – כחבר.
אבל כמו כולם, גם אני מתמודד ומתנסה, לפעמים מצליח ולפעמים פחות – להיות טוב יותר היום ממה שהייתי אתמול.

ודווקא בגלל שאני מודע ומכיר את התחום, לא פעם מלוות את רגשות הכעס או עצב שלי
גם ברגשות אשמה, על שאני לא מצליח ליישם את השיטות הללו תמיד ובכל סיטואציה.
בעצם, הבלוג הזה מבוסס על אחת האמיתות החשובות והבסיסיות שאני מוצא בפסיכולוגיה החיובית:

אין אדם שחווה כל הזמן אושר עילאי בחייו ונמצא בקצה הקיצוני החיובי-אקסטטי של סקאלת האושר כל העת.

אד דיינר (Ed Diener).
צילום: Time Magazine

אבל בהחלט אפשר להיות מאושרים בלי להיות אופטימיסטיים בלתי נלאים.

אד דיינר, ממייסדי זרם הפסיכולוגיה החיובית (זוכה פרס מפעל חיים מטעם איגוד הפסיכולוגים האמריקאי לשנת 2012) אפילו מציג נתונים כי רמת אושר של 8 עדיפה על 9 או 10 (בסקאלה של 1-10, כש-10 הוא מאושר ביותר), כיון שתחושת חֶסֶר כלשהי מניעה אותנו לשפר את חיינו, לחפש אתגרים נוספים ולהגשים עוד מיכולותינו (מצוטט אצל Begley, 2008).
אפשר אפילו לומר שאנו זקוקים למעט פסימיות כדי להיות יותר ביקורתיים, יותר אנאליטיים.

סליגמן (2005 [2002]: 55) מציין, כי כדאי ורצוי להתאים את דפוס החשיבה שלך למקרה הנתון:
מצב רוח שלילי ופסימי מתאים למשימות הדורשות קור רוח, שיקול דעת וחשיבה ביקורתית.

מצב רוח חיובי מתאים למשימות הדורשות יצירתיות, מקוריות, חשיבה מחוץ לקופסא וקריאטיביות.

קל גם להבין מדוע התפתחה טענה שלכאורה אנשים מאושרים הם לא באמת שמחים אלא מזייפים את אושרם.

יש אנשים שאכן עושים זאת מסיבות שונות (כדי לחמוק מרחמי הסביבה, כדי לא להתמודד עם אירועים קשים, כדי להדחיק רגשות שליליים, כדי לְרַצּוֹת את הסובבים, כדי להגדיל את מעגל החברים, כדי להרגיש מוגן, ועוד).

אבל המאושר האותנטי, לא צריך את כל אלו. הוא פשוט כזה, בלי להוכיח דבר לאף אחד.

הפסיכולוגיה החיובית מטילה את האחריות למצבו של האדם על כתפיו בלבד:
נראה לי שדרוש כאן הסבר קטן: הטענה העולה כאן היא שבאופן עקיף, הפסיכולוגיה החיובית משדרת מסר שלכאורה הכל תלוי באדם ובגישה שלו לחיים. הציפייה החברתית היא כי על הפרט להיות שרוי תמיד במצב רוח מאושר ושמח, ושהתמודדותו עם אתגרי החיים ילוּוו כל הזמן בגישה חיובית ובחיוך.
כך לדוגמה, אם אדם חולה, המסר הסמוי הוא כי לא מן הנמנע שהוא אשם בכך שחלה, וכי הבראתו תלויה באופן התייחסותו למחלה ובכמות המחשבות החיוביות שיפיק מוחו כדי להתגבר על מחלתו ולשפר את מצבו.

לפי טענה זו, הפסיכולוגיה החיובית לא רק מטילה את האחריות למצבו הנפשי והפיזי של הפרט על עצמו בלבד (גם אם 'רק' באופן לא מכוון או לא מודע), אלא גם ממלאת אותו ברגשות אשמה נוכח "כישלונו" לעשות זאת.
ובכן, מגוחך ורחוק מהאמת.
מייסדי הפסיכולוגיה החיובית מדגישים שוב ושוב את חשיבותן של תחושות כגון עצב, כעס, פחד להתפתחות האנושית (אד דיינר, כפי שמצוטט אצל Begley, 2008).

סליגמן מציין, כי אין מתאם בין כמות רגשות חיוביים לשליליים. כלומר, ייתכן בהחלט מצב שאדם שחווה הרבה רגשות חיוביים יחווה גם הרבה רגשות שליליים: "אם אתם חווים הרבה רגשות שליליים בחייכם, ייתכן שיש לכם קצת פחות רגשות חיוביים מהממוצע, אך אין פירוש הדבר שאתם נדונים לחיים נטולי שמחה" (2005 [2002]: 74).

בן-שחר (2009) אף מתריע מראש ומעמת אותנו עם המציאות הקשה: לא הכל בחיים קורה לטובה, יש מקרים בהם בהחלט יש מקום לתגובה שלילית, "אדם שאינו רואה שום רע אף פעם [...] מנותק מהמציאות לא פחות מאדם הרואה רק רע" (שם: 34).

כל הרגשות לגיטימיים, הרבה פעמים הם באים במקשה אחת (התרגשות וחשש, שמחה מהולה בפחד וכד'), ויש להכיר בהם, לתת להם מקום, לאפשר זמן התמודדות, הכלה וחוויה מלאה שלהם.
ייתכן ויש כאן ערבוב של תיאוריות הפסיכולוגיה החיובית עם גישות או שיטות טיפול אחרות, שאינן מדעיות, שהולידו את הטענה הזו. ייתכן גם כי הטענה נולדה בעקבות ממצאי המחקרים שגילו קשר הדוק בין אושר ובריאות טובה, הזדקנות איטית יותר, הצלחה בעבודה, התגברות על מחלות ועוד.

לא ניתן להתעלם ממחקרים אלו, וגם אין סיבה לעשות זאת. הם אמורים לעורר את קוראיהם להיעזר יותר בפסיכולוגיה החיובית כדי להביא לשיפור במצבם, ולא כדי לעשות בהם שימוש ציני להפצת מסקנות מעוותות.

אושר הוא דבר אגואיסטי

עוד טענה שמחזיקים מתנגדים לפסיכולוגיה החיובית היא שלנסות להיות מאושר מביא להתרכזות עצמית מיותרת, מעלה חשיבות של ערכים אגוצנטריים, שהם תּוֹלָדָה של חברה שבעה שיש לה הכל. ובעולם רווי בסבל (עוני, רעב, מגפות, מלחמות) זהו ערך לא מוסרי.

OK, אז הרדיפה אחר האושר היא אכן פעולה אגואיסטית.
יותר מכך: גם כשאנחנו עושים מעשים אלטרואיסטים עבור זולתנו – פעולות כאלו תורמות בסופו של דבר להעלאת רמת האושר האישית שלנו (גם אם לא זו היתה מטרתם מלכתחילה).

עטיפת הספר

אחד הספרים שהשפיעו על חיי היה ספרה של איין ראנד, כמעיין המתגבר
(1954 [1943]), שבו פורשת ראנד את תפיסת הפילוסופיה האובייקטיביסטית שבמרכזה חירות הפרט וחשיבה עצמאית. נתנאל ברנדן, שהושפע מהפילוסופיה הזו והיה שותפה לדרך (יחד הם פרסמו את "העלון האובייקטיביסטי" בין 62'-68'), כתב ב-1979 את "היחיד והחופש – תנאים לאושר אובייקטיבי", על בסיס תיאוריה זו. עם הספר הזה וספרים שבאו בעקבותיו (ביניהם הערכה עצמית: המדריך להערכה עצמית ובנייתה), הניח ברנדן במידה מסוימת, את היסודות להתפתחות הפסיכולוגיה החיובית והעלה מחדש את השיח המדעי העכשווי על האושר ומרכיביו.

אין עוררין על כך שהתפתחות ענף הפסיכולוגיה החיובית וחקר האושר התאפשרו בזכות העידן האינדיווידואליסטי שאנו חיים בו (וראו גם ליובומירסקי, 2011[2007]: 14) – כלומר מן ההתרכזות בעצמי ובפיתוח שלו, אנחנו שואפים להשיג לעצמנו, בין היתר, גם אושר אישי.
אלא שלמרבה האושר, מימוש הרווחה האישית של הפרט תורמת גם לו וגם לסובבים אותו -  ולחברה כולה.
עצם עשיית מעשים טובים למען אנשים אחרים - אפילו אם מראש התכוונתי לקדם את הרווחה האישית שלי - לא ממעיטה דבר מההשפעה הטובה שלו על הזולת.
אושר הוא לא רק משאב בלתי נדלה (שרובנו יכולים להשיג ממנו עוד ועוד מבלי לגרוע מאושרו של הזולת), אלא הוא גם רגש מדבק. רוב הסיכויים שאדם מאושר יתרום להגברת הרווחה האישית של הסובבים אותו.

האושר משתכפל ומתרחב – ולא מתמעט. זה לא משחק סכום אפס (אם לי יש יותר - לך יש פחות) ולא משחק סכום שלילי (אם לי יש פחות – לך יש פחות). בן-שחר מכנה זאת "משחק סכום חיובי" (Positive Sum Game). ומחקרים מוכיחים שעבודה על הגדלת האושר האישי שלנו מובילה אותנו להיות יותר נדיבים כלפי אחרים.

המסקנה הנפלאה הנובעת מכך היא שמעצם טבענו, האושר שלנו תלוי באושרם של אחרים, ואושרם של אחרים תלוי בזה שלנו.
יותר מכך: יורם קירש (2011) מציין כי השאיפה לאושר היא דבר הטבוע בכל בן אנוש מעצם ברייתו: "אנו מתוכנתים לכמוה אל האושר ולחלום עליו (ההדגשה במקור), וקשה מאוד להתכחש לכמיהה הזאת. מוטב על כן שנשלים עם השאיפה שלנו לאושר ונשתדל לספק אותה" (שם: 27).
שורה תחתונה: אגואיסטי כן, אך גם מוסרי, תורם לקהילה והוא כורח אנושי.

אסור להיות מאושר
את הטענה הזו אפשר לנסח גם כך: אסור לְהָרְאוֹת שאתה מאושר. למה?
אני יכול לחשוב על סיבה אחת שאני מתמודד איתה תמיד:עינא בישא.
לא תתפסו אותי בחיים עונה תשובה חיובית, פשוטה וישירה על השאלה "אתה מאושר?"
אני תמיד אצליח להמציא איזו תשובה מתחמקת, מתפתלת, עם מילים כמו "בַּדרך", "הרוב", "תראו...", לברוח לתשובות כלליות תיאורטיות מתפלספות, או פשוט להיעלם עם תירוץ בסגנון "סליחה, שכחתי את האורז על הגז".

אז מתברר שלא רק לי יש אמונות טפלות כאלה, אלא לחצי הכדור לפחות.

אבל עזבו, למה בכלל לדבר על זה?

סיבה נוספת היא 'סינדרום הפולניה': הצגה עצמית מדוכדכת משיגה עבור אנשים מסוימים את תשומת הלב של הזולת ומעוררת את רחמיו ("כמה הקרבתי בחיים שלי בשבילך"). האדם המציג חזות אומללה לפעמים עושה זאת גם כדי להשיג תחושת מחויבות מזולתו ואפילו לטעת בו רגשות אשמה ("תראי איזה תיק יפה ויקר קניתי לך, ואת מתנהגת כל כך לא יפה"; "אתה באמת משאיר אותי לבד בערב החג והולך לחמותך?").

זו התנהגות אנוכית שנועדה להשיג בעיקר שני דברים לכאורה מנוגדים: מצד אחד, שליטה על הסביבה הקרובה, ומצד שני, הישענות עליהם עד כדי הכבדה רגשית מעיקה.

עוד סיבה שלא להיות מאושר היא הרתיעה מהמאמץ הכרוך בלהיות מאושר.
כמו לימוד על כלי נגינה, התמחות מקצועית או פיתוח שרירי בטן, כדי להעלות את 40% מהאושר שבשליטה שלנו נדרשים מאמצים, נכונות, משמעת עצמית גבוהה ומעל הכל – רצון אמיתי וכן לשנות תחומים מסוימים בחייך, לייצר שגרה וסדר יום חדש – ולהתמיד בהם.
הרבה פשוט מוותרים מראש. אחרים, אדישים. ויש גם את הלא-מודעים.

נראה לי שהמחיר שהם משלמים על אי-האושר שלהם גדול מאוד, ומשפיע גם על סביבתם.

לסיכום,
אני חושב שכדאי לזכור שמדובר בתחום מדעי, הנשען על מחקרים אקדמיים שמנוהלים על ידי חוקרים מוסמכים באוניברסיטאות המכובדות בעולם - ולא על 'פילוסופיות רוחניקיות', הנשלפות מהשרוול כלאחר יד.

המסקנות, האסטרטגיות וההמלצות מושתתות כולן על ממצאים אמפיריים שנאספו במהלך שנים רבות,
וגם אם מדעי החברה אינם 'מדע מדויק' – אפשר בהחלט להסתמך על הדברים.

ההיכרות שלי עם הטענות נגד הפסיכולוגיה החיובית הבהירה לי עוד יותר עד כמה השגת אושר היא מטרה ראויה - בעיקר כי הן הדגישו את המאמץ שנדרש מחד גיסא כדי להשיגו ולהשאירו בחיי, ומאידך גיסא את התרומה הנפלאה שלו לחיי ולחיי האהובים עלי.


ובאשר אלי: למדתי שהרגשות, כמו שרירים, דורשים אימון מסיבי כדי להשתפר ולהתחזק.
וככל שההתנסויות הרגשיות שלי מביאות אותי קרוב יותר אל הקצה - כך אני מחזק ומכין אותם טוב יותר.
לפעם הבאה.

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: