לחיות ברגע הבא: העתיד בראי הפסיכולוגיה החיובית

הי.
לפני הקריאה, ממליץ לכם למלא את שאלון האופטימיות בדף בחן את עצמך. 
השאלון יספק לכם כלי מצוין להכיר את האופן שבו אתם חושבים על העתיד ולהפיק יותר מהפוסט הזה.

"כזה בדיוק אני חייב!" 
בגרירת רגליים איטית אני משתרך בעצלתיים אחרי הבן שלי, שנעלם ומתגלה 
בזריזות מאחזת עיניים בין המעברים המוארים בנדיבות וצרים במכוון של חנות המשחקים בקניון. יד שמאל תומכת בשיפולי גבי הדואב. עם כל צעד אני משמיע אנקת ייסורים עמומה.
חנות המשחקים המפוארת עמוסה כל-טוּב פתייני: הצבעים זוהרים, הקולות צוהלים, והאורות מסנוורים את החלונות השקופים על גבי אריזות הצעצועים – ומחזירות את אורן הקסום ישירות לעיני הילדים המבריקות מתשוקה: הושט ידך וגע בם.


אני מפהק.
מרוכז בכאב החד מהגב.
הדבר היחיד בחנות הזו שגורם גם לי לפקוח עיניים משתאות, הן אותן מדבקות לבנות קטנטנות שמוחבאות בפינות החשוכות יותר של הקופסאות המפוארות. עד אליהן אני ממש מתעקש לרכון – ולשחרר אנקת כאב מיוסרת לא פחות. הפעם מהלב: 'זה המחיר או שנת הייצור?!'

- "אבא, אני מדבר אליך. אתה לא מקשיב לי? אמרתי שכזה בדיוק אין לי."
- "'כזה' מה?"
- "כזה נו, כזה. נִינְגָ'גוֹ לבן. מהחדשים!".
- "כזה בדיוק קניתי לך בשבוע שעבר, בכחול. וכזה בדיוק אמא שלך קנתה לך לפני שבועיים, בשחור.
    ולבן יש לך כבר מזמן."
- "אבל זה מהחדשים. מה אתה לא מבין? זה מה שתמיד רציתי! אבא, בבקשה נו..."

אני מרגיש איך היא שוב תופסת אותי. קופצת עלי משום מקום ולופתת אותי חזק בגרון:
בוקר טוב, הסחטנות הרגשית של הבן שלך חזרה.
מתי הוא הספיק להתמקצע בתחום הזה?
זה קורס בהתכתבות?
זה מה שמלמדים אותם בגן וקוראים לזה "כישורי חיים"?
לא יותר טוב שילמדו אותם לקנח את האף? ('להוציא, להוציא אני אומר לך. למה אתה מכניס?
זהו, עכשיו זה כבר חלק מהמוח'...)

לטובת קוראי החוּצָנִים (או הורים לבנות), תכירו: נינג'גו!

- "עילאי, אנחנו לא קונים שום דבר היום", בלי משים אני שולח יד לעבר הגרון שלי.
- "אבא, בבקשה? רק את זה וזהו...".
הופה, עלינו רמה. הילד הפעיל את נשק יום הדין והוא שולח אלי במבט מפלבל את עיני הכלכלב החומות שלו, מעפעפות לעברי מלמטה למעלה. 'מה אתה רוצה מהילד, קלגס נבל שכמוך?', אני משתנק לרגע.
אבל לא! לא נכנע.
- "אבא, מה זה היה הרעש הזה?"בנשיכת שפתיים ומבט מיוסר  אני כורע לגובה שלו.
- "חוליה R4, עזוב חיים שלי, היא כבר היתה גמורה." 
הגלקסי בכיס האחורי כבר נלחץ אוטומטית על 'דר' נייס – כירופרקט', שמזה חצי שנה עלה לראש רשימת המועדפים בסלולארי שלי.
- "עילאי, אנחנו לא יכולים לקנות משהו בכל פעם שאנחנו בקניון, ובובות הנינג'אקו האלה יקרות מאוד".
- "אני יודע, אז אתה תקנה לי עכשיו ואני אחזיר לך מהקופה שלי. בבית. יש לי כסף. אני יודע שיש לי!"
הילד מוסיף למבט הַפָּאפִּי שלו גם הנהונים מהירים עם הראש:

...Please sir

"...Please sir, I want some more" – הילד לא בוחל בשום אמצעים, כולל להכניס טוויסט לסיפור (לא את הממתק, את האוליבר).
'אתה חרא של אבא', אני כבר שולף את הארנק, מקווה לגהץ עם הכרטיס גם את כל קמטי עוגמת הנפש הטראומטיים שגרמתי לילד. 'מה הוא כבר ביקש, יא' קמצן אחד?'

'בובת נינג'אקו חמישית בתוך שלושה שבועות, זה מה שהוא ביקש! ויש רק ארבע בסדרה', אני שב ומתעשת. 'וכל אחת עולה 120 ₪ קיבינימט. 600 ₪ בשביל 4 מיניאטורות בגודל של נעצים שמסתובבות לי בכל הבית ומחוררות לי את הרגליים! זה לא חינוך זה.'

- "אתה יודע מה, יש לי רעיון', המבוגר האחראי חוזר לזירה, 'יודע מה זה דמי כיס?"
- "לא, מה זה?", הילד מביט בי בעיניים חשדניות. למה לשנות נושא עכשיו, כשהוא כבר כמעט מנצח?
- "או", אני מאלץ את עצמי להישמע מתלהב. "כל שבוע ביום ראשון אני ואמא ניתן לך 10 ₪ שתוכל לקנות בהם מה שתרצה, או לחסוך אותם עד שיהיה לך מספיק למשהו גדול ושווה יותר."
- "טוב, יופי, אז עכשיו תקנה לי את הנִינְגָ'גוֹ הלבן מהחדשים?"
אוקיי...ננסה שוב:
- "אתה תקנה לך את הנינג'קו הלבן! אחרי שתחסוך מספיק כסף. אם עכשיו יש לך מאה שקלים בקופה, וכל שבוע תקבל עשרה שקלים – מתי תוכל לקנות את הנינג'קו בעצמך?"
- "בעוד הרבה מאוד זמן...", הילד עושה חישוב מהיר כולל שקלול יכולת דחיית הסיפוקים הלא מפותחת שלו למשוואה. התוצאה: יבבות והמיות עולות ויורדות באמצע החנות, כולל שליחת מבט הפאפי שלו לעבר המוכרת - שרצה לבדוק מי הפעיל את האזעקה.
- "זה לא הרבה זמן...זה רק עוד שבועיים"
- "שבועיים זה המון זמן. אני יודע."
- "זה בכלל לא. אנחנו נחזור לפה בעוד שבועיים עם הכסף שחסכת, ותוכל לקנות את הנינג'קו הזה בדיוק כמו שרצית".
- "לא יהיה לי בחיים נינג'גו לבן מהחדשים", הילד ממשיך לאתגר את המוכרת, שכבר הרימה טלפון לטכנאי שיבוא לתקן את התקלה הלא קיימת באזעקה.
אני שולח מבט חטוף אל מדף הנינג'קו: המתלה עמוס בעשרות נעצים לבנים, מתנדנדים בשלווה בתוך קופסאות לא פרופורציונאליות לתוכנן.
- "עילאי, יש פה מאה נינג'קו לבנים. אני בטוח שיישארו הרבה גם בעוד שנה."
הילד שולח מבט עורג אחרון אל המדף.
- "טוב, מתי אני אקבל עשרה שקלים?"
'פששש...ניצחתי', אני מציין לעצמי באיפוק. 'אז למה אני מרגיש כל-כך רע עם הניצחון הזה?'
- "אתה יודע מה? בוא נתחיל מהיום. הנה, קח עשרה שקלים כבר עכשיו", אני מנסה לפצות את עצמי יותר מאשר אותו.
- "יופי, אז אני רוצה לקנות לי משהו קטן. אל תדאג אבא, אני אתחיל לחסוך בפעם הבאה, טוב?"
אררר....
- "ו...אבא, אומרים נינג'גו, לא נינג'קו."

אוי, כמה שהתחרטתי על האקט החינוכי הזה.
בשבועיים שלאחר מכן הילד לא הפסיק לחשוב, לדבר ולחלום על "הנינג'גו הלבן מהחדשים" שהוא עומד לקנות. ומה הוא יעשה בו, ועם מי הוא יילחם, ולמי הוא יראה אותו (ולמי ראשון, למי שני, למי שלישי), ואיפה הוא ישים אותו בגן, ואיפה בבית, וליד איזה נינג'קו אחר...

וזהו, ידידי, הנינג'גו הלבן העונה לשם Zane (ובעברית: זין)

- "אבא, אתה יודע מה כוח-העל שלו?"
אם זה לא להכניס אותי לקוֹמָהּ מרצון, אין לי מושג.
- "להקפיא את הכל בחרב קרב שלו!"
קרוב מספיק...

כשחזרתי מהעבודה בערבו של היום המיוחל, הילד חיכה לי ליד הדלת.
לבוש, מסורק ועם קופת הפיל הירוקה שלו חבוקה חזק ביד ימין.
- "הולכים, אבא", הוא הושיט את יד שמאל הפנויה ותפס אותי.
את כל הדרך לחנות עשינו כמעט בריצה (המשפט הקבוע 'אבא, אתה הולך מהר מדי' הוחלף בקריאות עידוד 'נו כבר, אבא' עצבניות-משהו), לא עצרנו עד שהגענו לחנות. 
ושם הילד עמד המום ומחריש מול המדף, שעד לפני שבועיים היה עמוס מלוא העין בנעצים הלבנים האלה.
כעת, התנדנדו על מתלה עזוב שתי בובות שחורות, עם עיניים זועמות רושפות אש סגולה, ועצם תקועה בראשן.
- "יש פה רק את לורד גרמדון הרע. אני לא רוצה רע. איפה זֵן?" (זה שמו של הנינג'קו הלבן, יש לבטא זֵיְן– וָתְרוּ על הניקוד והשם מתאים בול), הוא התחיל לחטט בין קופסאות הלגו. "אבא, תשאל את המוכרת איפה זֵן".
בעיני פאפי מפלבלות בתחינה פניתי למוכרת: "סליחה, יש לכם אולי נינג'קו לבן?"
- "נינג'גו, אבא. נִינְגָ'גוֹ", הילד משך לי בשרוול המכנס, חושש שמא המוכרת לא תבין את מבוקשו של הזקן העילג שמולה.
- "נינג'גו לבן?", היא שלחה אלי מבט בוחן (ואני בטוח שגם ראיתי צל של חיוך מרושע שמח לאיד).
הנהנתי נמרצות בראשי.
- "מה שאתם רואים כאן זה מה שיש!", פסקה בהחלטיות. "את כל השאר מכרנו כבר מזמן",
ושמא תתגנב לליבנו תקוות שווא פותה, מיהרה להוסיף "ולא יהיה עוד!".
- "אמרתי לך! אמרתי לך שלא יישאר נינג'גו לבן מהחדשים", הבכי ורקיעות הרגליים של הילד החרידו משלוותם כמה סיסמוגרפים במזרח התיכון, "עכשיו לעולם לא יהיה לי נינג'גו לבן."
התחלתי לקלף את הילד מהרצפה תוך שאני  חוכך בדעתי אם לבוא בעניבה או להסתפק בז'קט בלבד לטקס אב השנה לקבלת הפרס הראשון בקטגורית 'כזה - לא'.
- "אל תדאג, חיים שלי", גייסתי את הקול הכי רגוע שיכולתי תחת הנסיבות הטראגיות, "יש עוד חנויות – אני בטוח שנמצא בהן את הנינג'קו", ליטפתי את ראשו ביד ימין בעוד יד שמאל רועדת על צג הגלאקסי, מחפשת בשיחות אחרונות את הטלפון של אשתי. "אני רק אצלצל לאמא לעדכן אותה, חכה רגע...אתי, אין נינג'קו לבן!" זעקתי בקול שבור.
- "נינג'גו", תיקנה אותי השֶׁתִּחְיֶה ביובש, "נו, אז מה. שייקח משהו אחר".
- "את לא רוצה שאני אחזור הביתה בחתיכה אחת היום, הא? נראה לך שאני אגיד לו כזה דבר? הוא רוצה רק נינג'קו לבן!"
- "נינג'גו. אז תלכו לחנות שבסוקולוב. יש שתיים. לא לזו שמול חנות הוילונות, אלא זו שבפסאז', תרדו במדרגות, תפנו שמאלה. זה שם".
- "בוא", ניתקתי את השיחה ומחיתי את הדמעות, "אמא אמרה שיש חנות ליד הבית עם נינג'קו, אל תדאג, אנחנו נמצא"
- "לא נכון. אין בשום חנות, אני יודע. אתה תראה", הילד מיאן לוותר על תרחיש האימים העתידי שהוא כבר בנה לעצמו בראש. "למה לא קנינו לפני שבועיים. למה שמעתי לך... עכשיו כבר לא יהיה לי נינג'גו לבן ולא יהיה לי מה להראות לגיא ובן, ולא ירצו לשחק איתי יותר וזהו".

את הדרך לחנות בפסאז' כָּשַׁלְנוּ יחד מייללים ומקוננים על העתיד העגום שנכון לנו, נְטוּל לגו וחיי חברה.
- "אבא, מה אם לא יהיה בחנות את הנינג'גו הלבן מהחדשים?"
- "אז נלך לחנות אחרת".
- "ומה אם לא יהיה גם שם?"
- "ומה אם כן יהיה?"
על זה הילד כנראה לא חשב. ואת שאר הדרך לחנות הוא עשה בשתיקה מהורהרת על הקונספט החדש הזה: 'מה אם כן' במקום 'מה אם לא'.

כשנכנסנו לחנות הוא כנראה עוד היה שקוע בהרהורים אופטימיים על התוספת העתידית לארסנל הנעצים המשוכללים שלו. אני בעיקר הרהרתי בתקווה על מקלחת וכרית.
- "אבא תראה", הוא רץ אלי עם קופסא ביד. מההיסטריה שהתרחשה אך לפני רגע לא נותר זכר. "יש להם נינג'גו אדום, כזה תמיד רציתי! אני ממש חייב כזה!"
כמעט ושאלתי 'אבל מה עם הנינג'גו הלבן?!', אבל מייד התעשתי ושלפתי את הארנק. רק לשלם ולברוח.
- "אתה מבין, פשוט אין להם לבן. והאדום יותר טוב – יש לו כוח-על של אש!"
- "אההה...." מלמלתי, תוך שאני מזרז במבטים מאיימים את המוכר, "זה בסדר, לא צריך שקית..."
- "כן", ממשיך הינוקא, "ואת הלבן כבר נקנה בפעם הבאה."
בפעם הבאה...

הסיפור הזה היה יכול לשמש הקדמה להרבה מאוד פוסטים בנושאים שונים: הורות, ילדים, כסף, אפילו זוגיות.
אבל הפוסט הזה עוסק בכלל בעתיד.
בשונה מכל יצור חי אחר, האדם הוא היצור היחיד המחזיק ביכולת לחשוב על העתיד (גילברט, 2007: 22).
כן, פשוט להתנתק לרגע מכל רעשי הרקע (הנקראים "הווה"),  ולשוט הלאה אל העתיד. לדמיין אותו, לתכנן אותו ולהתענג עליו. 

אונה קדמית (מצחית) בכחול

אז נכון, כל נמלה וכל ביזון אוגרים (מי במחילתו ומי בכרסו),  מזון לימות החורף, אבל זה לא נקרא לתכנן עתיד. אלו פעולות ביולוגיות אוטומטיות, וביניהן לבין מחשבה מכוונת וקוהרנטית על העתיד - המרחק עצום. לא תמצאו סביבכם ג'מוס שמפנטז על יום הפרישה, ומעולם לא נתפס גרביל תוהה איפה הוא יהיה בעוד חמש שנים מהיום.
לנו, לעומת זאת, יש במוח אונה קדמית (קדם-מצחית) מפותחת יותר מלכל היצורים החיים האחרים (ראו תמונה), והיא האשמה הבלעדית לכך שאת רוב זמן ההווה שלנו אנחנו מְכַלִּים במחשבות על העתיד: מה נאכל לצהרים, מה נעשה בסופ"ש, איפה נבלה את חופשת הקיץ, ואיזה וילון הכי יתאים לסלון בבֵית-הקַיִט על החוף שנקנה כשנזכה בלוטו (מֶשִׁי לבן ארוג לתוך בד טפטה, כאילו דָּה?).

אבל לא רק דברים נעימים אנחנו מדמיינים בעתידנו.
הרבה מאוד פעמים העתיד המצטייר במוחנו כולל תרחישי אימה שמעלים בנו רגשות פחד, דאגה, כעס וחרדה.
מי הגבר שעלה אי פעם למטוס, בלי שתעבור לו בראש תרחיש עתידי של המטוס, שדווקא בטיסה הזו, יחליט שהוא לא מבטא את מי שהוא באמת בתור מטוס, ושהוא יבטא את האני האמיתי שלו הרבה יותר טוב בתור צוללת מבוערת העושה דרכה ישירות למעמקי האוקיינוס?
מי לא קם עם מיגרנה, וכבר תיאר את שיחת ה-"נותרו לך עוד X ימים לחיות" עם הרופא שלו?

ולא יעזרו כל הראיות שאגרנו מכל ניסיונותינו הקודמים, ולא הידיעה שבמציאות אין כמעט שום סיכוי שהדברים הללו אכן יתרחשו בדרך זו. הן לא משפיעות עלינו כהוא זה, ואנחנו לא מאמצים שום מסקנה או התנהגות חכמה יותר לפעם הבאה. 
אין מה לעשות, אנחנו חושבים על העתיד, חיים בעתיד ומתכננים את העתיד בלי סוף.
נותרה השאלה: למה?
משיב דניאל גילברט (2007: 37): שליטה.
אנחנו הולכים לקוראות בקפה, בקלפים ובקליפות תפוחי אדמה, כי אנחנו רוצים לשלוט בעתיד שלנו.
אנחנו מדפדפים המהירות על פני 'כתבות העומק' במוסף השבת עד הטור של מרים בנימיני, כי אנחנו רוצים להיות מוכנים לקראת מה שמחכה לנו בפינה.
אנחנו גם מנפחים תוצאות עתידיות של אירועים עכשוויים כדי שנוכל להתכונן לגרוע מכל.
ואפילו נוטים להפחיד את עצמנו בתרחישים קטסטרופליים שסיכוייהם להתממש קלושים – כי הפחד מניע אותנו להימנע מעשיית המעשה.
ולמה שנרצה לשלוט בחיינו כל-כך?
משיב דניאל גילברט (שם: 38): סיפוק.
התחושה האשלייתית שאנו מסוגלים ליישם סוג של שליטה על חיינו (על אירועים טובים כמו גם על פחות טובים), גורמת לנו סיפוק.
מספיק שנאמין שיש לנו סיכוי, מינימאלי ואפסי ככל שיהיה, לכוון אירועים לטובתנו – כדי  שתשוקת השליטה תיכנס לפעולה, תשתלט על כל חלקת הגיון טובה במוחנו – ותפתה אותנו לעשות לא מעט דברים הזויים וחסרי סיכוי (למלא לוטו למשל [שם: 39]. אגב, חומר למחשבה: מישהו קרא פעם כתבה על מגדת עתידות שזכתה בלוטו?).

OK, אבל איך כל זה קשור לאושר?
יש השפעה גדולה על רמת האושר שלנו, שמתבטאת בתכיפות ובמספר הפעמים שמוחנו מייצר תסריטים אופטימיים או פסימיים כשאנחנו חושבים על העתיד.
"רגשות חיוביים לגבי העתיד כוללים אמונה, אמון, ביטחון, תקווה ואופטימיות", כותב סליגמן, "תכונות של אופטימיות ותקווה מבטיחות עמידות טובה יותר נגד דיכאון [...], תפקוד טוב יותר בעבודה, ובריאות פיזית טובה יותר" (2005 [2002]: 102).

באותו ערב בו אני והבן שלי צעדנו לעבר עתיד נטול נינג'קו, חברים ומקלחת – צעדנו בעצם אל תוך עתיד שיצרנו לעצמנו בראשנו, על סמך מעט מאוד ראיות שהיו לנו. באותה מידה יכולנו לבנות סוף אחר לסיפור, אופטימי ומלא תקווה והרבה יותר שמח.
לאופן שבו אנו בוחרים להתייחס למתרחש בחיינו יש השפעה על חוסננו הנפשי, ולעיתים אפילו על התפתחות האירועים ועל המקום בו נמצא את עצמנו בסיומם.

אם ביצעתם את שאלון האופטימיות בדף בחן את עצמך שהצעתי לכם לבצע בתחילת הפוסט (אפשר גם כעת), קיבלתם כבר תשובה על האופן בו אתם חושבים על העתיד.
עכשיו, כשהמודעות לכך עלתה, קל יותר לשנות הרגלים ישנים. 
בואו נראה איך:

אופן ההתייחסות לאירועים שקורים בחיינו, טוען סליגמן (2005[2002]: 108-113) פועל בשני ממדים:
זמן (קביעות) ומרחב (התפשטות).
אנשים אופטימיים מטבעם יתייחסו לאירועים חיוביים שקורים להם כתלויים בהם, ביכולות ובכישורים שלהם - ויתנו להם סיבות קבועות.
אנשים פסימיים יותר, יתלו את ההצלחות שלהם באחרים, במזל, ויראו בהם תוצר זמני וחולף של צירוף מקרים ספציפיים.
ולהיפך:
אנשים עם גישה אופטימית ייראו באירועים שליליים בחייהם מקרים חריגים, זמניים ונקודתיים, ויגדרו אותם באופן כזה שבו הם לא ישתלטו על כל האספקטים האחרים של חייהם.

כלומר, בעוד אנשים פסימיים עלולים לתת להתרחשות שלילית אחת להשפיע על כל שאר תחומי חייהם, להאשים בה את עצמם ולגרור אותה למשך שבועות וחודשים – אנשים אופטימיים יתנו לה הסבר חולף וחיצוני להם, ולמרות שהאירוע ידכא ויתסכל אותם - הם עדיין יישארו פעילים וחיוניים בשאר תחומי החיים שלהם.

קבלו דוגמאות:

התרחשות רעה: היום בעבודה הבוס צעק עלי בישיבה לפני כולם.
הסבר פסימי	הסבר אופטימי	הסבר פסימי	הסבר אופטימי
זמן (קביעות)		מרחב (התפשטות)
הוא תמיד משפיל אותי לפני כולם.	בזמן האחרון הוא לא מפסיק לצעוק על כולם. הפעם הוא החליט להוציא עלי את התסכול שלו.	כל המנהלים גרועים ולא יודעים להתנהג	איזה בוס גרוע הוא, אין לו שום כישורים ניהוליים.
מה שאני לא עושה, זה אף פעם לא מספיק טוב.	אי אפשר לרצות אותו, גם כשהוא במצב רוח טוב.	אני אף פעם לא זוכה להערכה	מעולם לא זכיתי להערכה ממנו.

התרחשות טובה: זכיתי במשרה שרציתי מאוד.
הסבר פסימי	הסבר אופטימי	הסבר פסימי	הסבר אופטימי
זמן (קביעות)		מרחב (התפשטות)
היה לי מזל גדול הפעם	תמיד יש לי מזל	הייתי נחמד באותו הראיון	אני נחמד
התכוננתי הרבה מאוד לראיון	אני מוכשר מאוד	אני בחירה מוצלחת לתפקיד הזה	אני מוצלח

כמובן שגם לאנשים אופטימיים כשלון או אירוע שלילי אחר גורם לכאב, לתחושת אבדון, חוסר-אונים ודיכאון. אלו רגשות חיוניים וחשובים לעיבוד, הֲכָלָה והתמודדות עם קשיים בחיינו - וכולנו חווים אותם.
הפסימיסט והאופטימיסט נבדלים בתפיסה ובמיקוד של הדברים. ומכאן, גם במשך הזמן שהם יתנו למצב להשפיע עליהם וּבַמָּקוֹם שהוא יתפוס בחייהם.

אנשים שיודעים לתת הסברים כוללים וקבועים לאירועים חיוביים, והסברים ספציפיים וחולפים לאירועים שליליים – מצליחים להתאושש מהר יותר מבעיות. מספיקה ההצלחה הבודדת הנוספת הבאה אחרי כישלון קודם – והם שוב חווים תחושות של כוח וסיפוק, והביטחון העצמי שב אליהם.

לאלו בינינו הנותנים משקל יתר לאירועים שליליים, ובונים עליהם תילי-תילים של מחשבות ותסריטי אימה עתידיים, סליגמן מציע את המודל הבא בן חמשת השלבים להתמודדות כדי לעקוף ולנצח אותם:

טכניקת הערעור מורכבת מחמישה שלבים, שיש לבצע לפי הסדר, בכל פעם שעולה לכם מחשבה שלילית עתידית ("לעולם לא אמצע בת זוג", "אני תמיד אשאר שמנה", "הבוס שלי הולך לפטר אותי בקרוב") או לא עתידית ("אף אחד לא אוהב אותי", "אני אשם שהדייט נכשל" וכד').

מצוקה: תארו את האירוע השלילי שקרה לכם, אפשר גם להעלות את הבעיה על הכתב ("כל בובות הנינג'קו הלבן מהחדשים אזלו מהחנות").

אמונה: פתחו, הרחיבו וכתבו כל אמונה אוטומטית שלילית שהעלתה את הבעיה לרמה שאליה היא הגיעה ("אני חושש שאזל מלאי הבובות באזור שלי", "לא אוכל להשלים את האוסף שלי והוא תמיד יהיה חסר", "הבטחתי להראות אותו לחברים שלי, ועכשיו הם יצחקו עלי ולא יאמינו לי יותר", "אני אשאר בלי  
          חברים" וכו').

השלכות: הסבירו לעצמכם במילים איך הבעיה גורמת לכם להרגיש ולהתנהג ("אני בפאניקה", "אני עצוב", "אף פעם אין לי מזל", "חבל שלא קניתי את הבובה כשהיתה לי הזדמנות", "לא בא לי יותר ללכת לגן", "אני חושש לפגוש את החברים שלי").

ויכוח: ערערו על האמונות השליליות שהעליתם בשלב הקודם באמצעות ויכוח איתם.
("טוב שלא נסחפת, מדובר בבובה אחת קטנה, לא באובדן הסיכוי לשלום עולמי", "גם אם אין בכל העיר את הבובה, בטוח שאפשר להשיג אותה בחנויות אחרות של הרשת", "ב-ebay מוצאים הכל, כבר קניתי
          משם דברים נדירים הרבה יותר", "אני זוכר כמה פעמים שחברים שלי הבטיחו לי דברים ולא הצליחו
          לקיים. ובכל זאת סלחתי להם, וגם הם יסלחו לי, כי אנחנו חברים טובים").
          זהו השלב העיקרי בתהליך, וכדי להתנגד לאמונות השליליות שעולות בכם ביעילות, גייסו לטובתכם עובדות
          מהשטח והתעמתו עמן בלי הנחות באמצעות שאילת שאלות נוקבות:
          - יש לי בכלל הוכחות למה שאני חושב או שאלו סתם המצאות פרועות?
          - אילו הסברים חלופיים אני יכול למצוא למה שקרה לי עכשיו/ להתנהגות של X כלפי?
          - האם זה באמת מה שאני חושב?
          - גם אם אני באמת חושב ככה, מה הסיכויים שזה בכלל יקרה?
          - האם הסיכוי הקלוש שזה יקרה פרופורציונאלי לזמן ולכמות המחשבות שאני משקיע בתרחיש הזה?

התמלאות באנרגיה: זה התוצר של התהליך, שמפריח בנו תקווה וכוח חדשים, מכניס אותנו לפרופורציות, מפחית את החרדה ומעביר אותנו משלב של חוסר אונים ודיכאון לשלב אופטימי ואקטיבי יותר בו נוכל לפעול כדי לקדם את הפתרון לאירוע ("OK, עכשיו כשחשבתי באופן רגוע יותר על כמה פתרונות
          טובים, אני באמת מרגיש טוב יותר, נרגעתי. אולי אני אפילו אמצא ב-ebay כזו מציאה שאוכל לקנות באותו
          סכום שתי בובות, גם את הלבן וגם את האדום. איזה כיף!").

עוד הצעה טובה להתמודדות היא שיטת What If?
זו שיטה שמגבירה אופטימיות ומפחיתה חרדה ולחץ עקב מחשבות שליליות עֲקָרוֹת.
על כל מחשבה שלילית עתידית שמתעוררת בכם, מצאו את החלופה החיובית שלה,
והתמקדו בה למשך זמן כפול מהזמן שהקדשתם לחשיבה השלילית.
לדוגמה: 
"מה אם הוא לא ירצה שנעבור לגור ביחד?"
שאלו What If: "ומה אם הוא כן ירצה שנעבור לגור ביחד?"
"מה אם שוב אאלץ לעבור הפלה?"
שאלו What If: "ומה אם ההריון יעבור חלק ויסתיים כמתוכנן?"


לסיכום:

הרבה פעמים אנחנו סופגים ביקורת שאנחנו לא מאמינים בה מאדם שאת דעתו אנחנו לא מעריכים - ודוחים את הביקורת על הסף ('מה הוא מבין, הוא בקושי מכיר אותי ולא מכיר את כל הנתונים. אז הוא אמר, אז מה').
          אבל הרבה יותר קשה לנו לדחות ביקורת שאנחנו מעבירים על עצמנו, כי אנחנו מאמינים שאם אנחנו
          חושבים את זה על עצמנו – הרי שזה בטח נכון.
          אז זהו, שלא, אומר סליגמן (שם: 115).
          גם מחשבות שלנו על עצמנו הן לעיתים קרובות חסרות כל בסיס עובדתי ונשענות על אמונות שליליות,      
          מעוותות ואוטומטיות – ועלינו ללמוד לדחות אותן באופן יעיל.

הסתכלות אופטימית על העתיד מצליחה לשנות את העתיד בהרבה מובנים. אדם אופטימי ייזום שינוי, יפעל באופן אקטיבי ובדרכים חיוביות, יגדר מצבים רעים במקום ובזמן, ויתקדם הלאה בתחומים אחרים. מצבו יהיה לעולם ובכל תחום טוב מזה של הפסימיסט, שנתקל באותה בעיה. אופן ההתייחסות גוזר את
          הפעולות - ואלו מביאות את השינוי.
          "הכל צפוי - והרשות נתונה", אמר רבי עקיבא, וסיכם את מורכבות החיים בארבע מילים: לחיות בעולם            
          דטרמיניסטי שהיכולת שלנו לשלוט בו ובמה שיקרה היא אשלייתית לחלוטין - ובתוך זאת, למצוא את המקום 
          של בחירה חופשית, בהתייחסות שלנו למה שקורה לנו.

ובכלל, בשנים האחרונות מצאתי שאחד הדברים (מתוך שניים) שהכי קשה לי לעשות קשור בהתייחסות שלי לעתיד: 
לחיות את הרגע (Mindfulness). 
          פשוט ליהנות מכאן ועכשיו (מהמשחק עם הילדים, מההליכה בדרך לסופר, משיחה עם חבר), ולנטרל כל
          מחשבה על מה יקרה ברגע שאחריו ועל מה שאני צריך לעשות ולהגיד ולהיות בעוד שעה או מחר.           
         ברגעים (שהולכים ומתרבים) בהם אני כן מצליח לעשות את זה,        
         האושר נמצא בכל פינה - ובדיוק היכן שאני.
Shai Genezia שי גנזיה אושר happy happiness פסיכולוגיה חיובית אינטליגנציה רגשית positive psych
         ology

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: