למה לא תמיד כדאי לתכנן אושר (או: נינג'גו מכה שנית)

"אפשר לעזור לך?" 
ילדונת גוצה בחולצת בטן ורודה מבריקה, מכנסונים ורודים קצרצרים וכפכפים ורודים תואמים, שחושפים אצבעות משוחות בְּלַק ורדרד, מותחת מולי חיוך ורוד ומאולץ. 
'זו הַמּוֹכֶרֶת או שבקבוק אקמולי ענק רודף אחרי?', אני תוהה (כמה שאני מתעב את הבקבוקים האלה עם פקק הביטחון הזה, שגם אחרי אינספור לחיצות ומעיכות וסיבובים, בו זמנית, במקביל ובסנכרון מלא - נותרים חתומים כמו גניזות קהיר. עד שאני בסוף מתייאש, עושה חור בפקק, דוחף קש - ושותה בכיף. בלי טובות).
- "כן תודה, אני צריך אה...את הדבר הזה, נו...".
בלקאאוט.
שוב פעם בלקאאוט. תכיפותם מתחילה להחשיד. 
אחרי שרק אתמול ביקשתי מאשתי להוציא את הכביסה מהמקרר, יש מצב שאני נכנס לשלבים מתקדמים של סניליות.
בקבוק האקמולי עדיין עומדת מולי, החיוך המכני הוחלף בהרמת גבה בוחנת.

אני מעביר מבט מהיר על המדפים בחנות הצעצועים השכונתית, מקווה שמבוקשי יצוץ על אחד מהם ואוכל להצביע לכיוונו גם בלי לקרוא לו בשם המפורש.
- "את יודעת, אני צריך את הדבר הזה, הקטן, מג'נטה, ג'ונגלו, ג'יגולו...". שיט. יש בזה ג', אני בטוח. רק מה שאר האותיות?
- "אתה צריך את ספר הג'ונגל?", האקמולית מביטה בי במבט חסר סבלנות של 'יש פה ממול סניף של 'משען', אולי תנסה שם'.
- "לא, לא ספר הג'ונגל. אני צריך משחק".
- "יש לנו גם משחק ספר הג'ונגל", היא רצה למדף ממול תוך כדי דיבור, נעמדת על קצות האצבעות ומושכת משחק קופסא ירוק.
- "שום ספר הג'ונגל, אני לא צריך ספר הג'ונגל!"
- "אז למה אמרת ספר הג'ונגל?!"
כנראה באמת חשוב לנער את הבקבוק לפני השימוש...

- "סליחה, לא התכוונתי", אני מתאמץ לשמור על טון רגוע, "אני צריך משחק של לוחמים קטנים, משהו עם ג', אולי ג'ננה? משהו כזה?!"

מוכרת-קוראים, קוראים-מוכרת. קַש מישהו?

- "יש לנו ג'ננה!", היא מדלגת דילוג קטן במקום, מוסיפה מחיאת כף ורצה בכפכפיה הוורודים למדף אחר, לשלוף משם עוד משחק קופסא.
'מה שחסר לי', אני חושב. 'אם אני מביא לילד שלי בהפתעה משחק קופסא, הוא מזמין לי עוד היום עובדת סוציאלית הביתה.
- "לא, לא, זה לא ג'ננה. זה רק נשמע ככה. בערך. אני שכחתי מה השם של המשחק הזה, אבל הוא לא משחק קופסא בטוח."
הַעֲבָרַת המשקל מרגל לרגל תוך לעיסה קולנית של  קווצת שיער זו כנראה הדרך של בקבוק האקמול האנושי לסמן לי שאולי בכל זאת כדאי שאחזור ביום צלול יותר שלי.
אנחנו מחליפים מבטים, אני משפיל את הראש. איפה אמרת הסניף של משען?
היא מפנה לי את הגב ומתחילה להתרחק.
אני נושם נשימה עמוקה, ושולף את נשק יום הדין: יד ימין על הראש, ו... 'אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה; חננו מאיתך דעה ובינה והשכל. ברוך אתה השם חונן הדעת'.
...
- "נינג'קו! נינג'קו! אני צריך נינג'קו!", ישתבח שמו.
היא עוצרת, מסובבת את הראש. ובמבט רציני מסננת: "נינג'גו. אומרים נינג'גו."

את הדרך הביתה אני עושה בנפש עולצת וברגליים קלות כאיילות.
וואלה, אני הולך להפתיע אותו שחבל"ז, אני עף על עצמי. הוא לא מצפה לזה בכלל. כבר שבועיים שהוא מנג'ס שנקנה לו את הנינג'גו הכחול, וכמה שהוא צריך אותו וכמה שרק הוא חסר לו. ואני שב ומביע את השתתפותי בצערו ומדקלם לו ממעמקי קולי הסמכותי את אותה המנטרה: "תחסוך ותקנה לעצמך".
ועכשיו, דווקא כשהוא כמעט סיים לחסוך, פתאום, סתם כך, בדרך חזרה מהעבודה, תחושת הגאווה שלי ("אני מלמד את הילד שיעור חשוב בכלכלה ומשמעת עצמית') הפכה לרגש אשמה כבד ('אתה מגדל ילד עם חסכים קשים! אל תתפלא אם בעוד עשור וחצי תמצא על מדפי סטימצקי את הספר 'חַיי עם אבא תימני' שיהיה כולו עליך').
האיום  שלי עבד עלי יופי. עובדה, בעוד כמה צעדים אני אכנס הביתה להביא לבן שלי את מה שהוא כל-כך חיכה לו.
'קודם אני אניח את השקית ככה על השולחן בסלון, כאילו כלום', אני מתסרט את סצנת הכניסה הביתה כטוב ליבי בנינג'גו. 'ברור שהוא יקלוט ישר, ויתנפל עליה. אבל אני אבקש קודם נשיקה ואחר כך חיבוק, ועוד נשיקה. ואז אחר-כך אני אבקש שינחש מה הבאתי לו, וכשהוא לא יצליח - אני אתן לו את השקית ואארגן איזה סמרטוט לנגב את דמעות האושר שלו מהרצפה...'.

רק למה אף אחד לא פותח לי ת'דלת?
פתאום אני שם לב שכבר דקות ארוכות אני עומד ומפנטז מול דלת סגורה בחדר מדרגות חשוך. 
אני שולח יד לתיק, מוציא את המפתחות, ופותח את הדלת - שקט. אולי עושים לי מסיבת הפתעה?  לא, כי זה הגיוני. אם היו עושים לי אותה ביום ההולדת הייתי עולה על זה בקלות.
אבל שלושה חודשים אחריה? זה גאוני.
אם המוזמנים הם שובל בגדים מלוכלכים לאורך המסדרון - אז המסיבה היא הצלחה ענקית.
OK, אני מבין שמקלחת הם כבר עשו, וכנראה ירדו עם אמא שלהם לזרוע הרס וחורבן בשאר השכונה.
כל עוד זה לא בבית שלי - סבבה. אני מניח את השקית במרכז השולחן בפינת האוכל בסלון ומתחיל לאסוף את הבגדים מהרצפה.

כבר במקלחת אני שומע את הצלילים הענוגים המרמזים על חזרתם הביתה: טריקות של דלת המקרר, בומים על קוליים של כדורגל מוטח בקיר ו...שלוש, שתיים, אחת: הטלוויזיה קמה לתחייה ואוטובוס הקסמים דוהר לי לתוך הסלון.
אני ממהר להתנגב ורץ החוצה בהתרגשות, 'רק שלא פיספסתי הכל והוא כבר פתח את המתנה...'.
שום דבר.
הילד יושב בסלון, מהופנט מול מסך הטלויזיה. 
- "עילאי, מה שלומך?", אני קורא בקול מתלהב הרבה יותר מדי.
הילד אפילו לא מסובב את הראש.
- "עילאי?!..."
דממה.
- "עילאי, אני מדבר אליך!"
- "הכל בסדר..." הילד מפטיר בקול עייף, וזורק את ראשו על המשענת לתנוחת מריחה מושלמת.
אני מתמקם ליד השקית עם המתנה, מיישר אותה קצת.
- "תסתכל עלי כשאתה מדבר איתי. מה שלומך?"
הילד מזכה אותי בחצי מבט, ופתאום מחייך.
סוף-סוף. הוא שם לב למתנה, אני נושם לרווחה.
- "אבא, למה את עם תחתונים?"
אוקיי, ננסה גישה אחרת. אני לוקח את השקית וניגש אליו.
- "תראה מה הבאתי לך", אני מושיט לו את השקית בחיוך זורח מהתרגשות וציפייה.
כלום. אני אומר לכם, כלום. הילד פשוט נשאב לטלוויזיה.
אני מטלטל מול עיניו את השקית.
- "אבא, די, אתה לא רואה שאני רואה משהו? מספיק."
אני לוקח אויר, עוד ניסיון אחרון וזהו:
- "עילאי, הבאתי לך מתנה, אתה רוצה אותה או לא?".
חבלי הקסם העבים שחיברו את הילד לריצודים הפסיכדליים ממכשיר הטמטום נקרעים באחת.
- "מתנה? באמת? מה הבאת לי?"
אכן, לא התחיל בדיוק לפי התכנון, אבל מכאן זה רק הולך להשתפר.
- "תנחש!", אני לוחש לו בעיניים נוצצות ומבט שומר סוד.
- "הכי טוב שזה יהיה נינג'גו." 
- "מממ..מה?"
הילד ממשש עוד שניה את העטיפה, וחותך:
- "כן, זה נינג'גו."
אוקיי, זה לא ממשיך בדיוק לפי התסריט, אבל גם זה בסדר. אני כבר אוציא ממנו נשיקה וחיבוק אחרי שהוא יפתח את המתנה...
- "מה זה? זה נינג'גו כחול לא מהחדשים!"
סליחה? תחזור שנית? הקו היה קטוע, לרגע זה נשמע כאילו אתה לא אסיר תודה.
- "אני רציתי רק נינג'גו כחול מ-ה-ח-ד-ש-י-ם!"
מה קרה פה כרגע, אני ממשש את הלחי השמאלית שלי. מאיפה עפה עלי הסטירה הזו?
- "אני רוצה רק את הנינג'גו הכחול עם החגורה הכחולה ולא את הנינג'גו הכחול עם החגורה האפורה.

מצאו את ההבדלים...

זה איכסה! אני שונא אותו! שונא!"
אני מצידי, עדיין מתקשה לזהות שזוהי תחילתה של תקרית דיפלומטית שסופה מי ישורנה, ובקול הכי רגוע שאני יכול לגייס אני מתכופף אליו ושואל:
- "אתה לא רוצה את זה? לא צריך. אתה לא חייב. אני אחזיר לחנות ותקנה משהו אחר."
אבל הילד כבר באמצע הסרט, ואצלו - עובדים רק לפי התסריט. 
- "למה הבאת לי את זה? מי אמר לך שאני רוצה כזה דבר בכלל? למה לא שאלת אותי?", הבכי לא מאחר להגיע, ואיתו מופעלת גם מערכת הכריזה המשוכללת.

- "מה קורה פה, למה אתה צועק ככה?", אשתי נכנסת לסלון, ורואה אותי כורע על ארבע ערום כמעט לגמרי חוטף מקלחת קרה בשילוב שוקים חשמליים מפושטק בן חמש וחצי שצורח ורוקע ברגליו, משל היה רקדן סטפס על אקסטזי.
- "אני לא רוצה את הנינג'גו הזה! אני רוצה רק כחול מהחדשים! עכשיו אני רוצה ללכת להחליף אותו! עכשיו!"
- "המקום היחיד שאתה הולך אליו עכשיו עילאי הוא לחדר שלך, להירגע.", אשתי פוסקת בהחלטיות. "אחרי שתרגע, תצא ונחליט ביחד מה לעשות".
- "אוווווףףף! אוף, אוף! אוף!", רכבת השדים האנושית פולטת כמה נשיפות התנעה, ועושה את דרכה בצעדים רועמים ודרמטיים לחדר.
אני עוקב אחריו בעיניים פעורות של הלם פוסט-טראומטי עמוק.
- "ואתה, תקום כבר ולך להתלבש."
מה קרה כאן כרגע? איך יכול להיות שהתגובה המאושרת שציפיתי לה הפכה לכזו תגובה זועמת?
איך יכול להיות שטעיתי עד כדי כך? מה פספסתי?!
- "ובאמת, מה חשבת לעצמך כשהבאת לו נינג'גו מהישנים?", אשתי זורקת עלי את האשמה לכל האירוע הזה, ועל הדרך זורקת לכיווני מטלית לחה.
- "נראה לך שאני מבין מה זה ישנים ומה זה חדשים?", אני תופס את המטלית ומתחיל לנגב את הדמעות של הילד מהרצפה. "לפי התכנון שלי הוא היה אמור עכשיו להקים לי מקדש קטן וללוות אותי בקטורת ומבטי הערצה לפחות עד סוף השבוע. תגידי, את לא חושבת שיש עוד סיכוי לאיזה חיבוק תודה ממנו, הא?"

יהודה אטלס נוגע בדיוק בנקודה הכואבת (והילד הזה הוא אני)

כן, אני יודע. שוב סיפורי נינג'גו. מה אומר ואיך אצטדק. צר עולמי כעולם נמלה.
אבל עד שיתפרץ אצלנו בבית שיגעון הילדים החדש, אני אמשיך להתעקש ולנסות להוציא קצת תועלת
מזרעי הפורענות הכעורים האלה, שמפוזרים לי בכל הבית.
והאמת? כשהכנסתי אותם הביתה (רוצה לומר: הוכרחתי בכוח, בליווי הורדה בדרגה ונזיפה בתיק האישי על ניסיון התארגנות כנגדם),  לא האמנתי שמאבני החצץ הגרוסים הללו יכול לצאת משהו חוץ מחורים בכפות הרגליים והחלקות ספונטניות על הראש לקול צהלות הילדים.
ולמרות שלא תראו אותי מזיל דמעה אם הם ייעלמו בדרך נס מהבית - בכל זאת, לא ציפיתי להפיק מהם השראה לשני פוסטים.
אז איך זה שציפיתי לגרוע מכל - ויצא סביר פלוס?
וכמו במקרה המסופר לעיל: איך זה שציפיתי לטוב שבכל העולמות - וחטפתי על הראש?
יכול להיות שאני עד כדי כך גרוע בתכנון? עד כדי כך גרוע בחיזוי מה שיעשה טוב לבן שלי? מה שיעשה טוב לי?
אמממ...כן.
ותמחקו את החיוך, אתם לא יותר טובים.


זוכרים את האונה הקדמית, כוכבת-המשנה של הפוסט הקודם (אחרי הנינג'גו, כמובן)? אז הנה היא מכה שנית עם כוחות הניבוי המופלאים, אך הלוקים בחסר שלה.

אונה קדמית (קדם-מצחית) בכחול

המון פעמים אנחנו מתכננים תכניות - וכשהן מתגשמות לבסוף, אנחנו לא בדיוק חווים את פסגות האושר שקיווינו שנחווה.
האונה הקדמית. רק כלפיה אפשר לבוא בטענות כשהרכב החדש, המשרה הנחשקת, הפגישה המיוחלת, המסיבה הנוצצת וכל אירוע אחר שאנחנו מתכננים ושוקדים עליו ימים, חודשים ואפילו שנים מראש - לא מספקים לנו את האושר שציפינו להפיק מהם.
למה תכנון המחר שיביא לנו את האושר המיוחל, לא פעם גורם לנו עם הגיעו למלמל  'זה כל הסיפור? אכזבה...'?



התשובה פשוטה, ההסבר פחות. 
ואת שניהם מספק לנו דניאל גילברט בספרו ה-מ-ר-ת-ק, להיתקל באושר (2007).

בתוקף עד 27.10.12

הספר המעולה הזה (שארבעה עותקים ממנו הוגרלו ביניכם)
מציג באופן מדעי ומשעשע, מרתק ושנון - למה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה יעשה אותנו מאושרים, ולמה אנחנו שוב ושוב מגלים בדיעבד - שטעינו.
אנחנו לא באמת יודעים מה יעשה לנו טוב בעתיד, כי אנחנו חיים כאן ועכשיו ולא בעתיד.
יכולת הבנת העצמי העתידי שלנו לוקה בחסר, כי אין לנו צל של מושג איך ייראה העתיד:
מי נהיה בעתיד, ומה יהיה הרכב הרגשותינו.
כמעט כל דבר שאנחנו עושים נועד לשרת את המאסטר הגדול - 'האני העתידי' שלנו.
אלא שאנחנו שוב ושוב טועים לחשוב שאנחנו מכירים אותו ויודעים מה הוא רוצה.
ולכן, אנחנו לומדים 3 שנים משפטים וסובלים עוד שנה סטאז' במשכורת רעב - רק כדי ש'האני העתידי' שלנו יודיע שזו היתה שטות מצידנו כי הוא בכלל דווקא רוצה להיות עכשיו מטפל בפרחי באך.
אתה חוסך שקל לשקל כדי לקנות לאני העתידי שלך דירה במגדלי 'חלומות באספמיה' במרכז גבעתיים, רק כדי שהוא יודה לך ביובש וירוץ להשכיר אותה ולשכור במקביל דירת שיכון בפתח-תקווה ליד אמא שלו.
את מפנקת את האני העתידי שלך בשקית קשיו - והיא הולכת אח"כ יום שלם עם רגשות אשמה ומוציאה עלייך את כל התסכולים שלה: "למה הייתי צריכה את זה? בא לי להקיא כמה שאני שמנה".

וזה בדיוק העניין:
אנחנו מתכננים תכניות לעתיד מתוך אמונה וביטחון חסרי כיסוי, שנישאר אותם אנשים גם בעוד שעה, שנה או עשור - ואם אנחנו לא נשתנה, אז למה שישתנו התחושות, הרצונות והצרכים שאנחנו יודעים שכרגע יגרמו לנו לאושר?
אבל אנחנו משתנים. ואיתנו הרגשות וההשקפות שלנו.
והעובדה הזו הופכת את היכולת שלנו לחזות את מה שבאמת יביא לנו אושר בעתיד - לטעונת שיפור (במקרה הטוב).

גילברט טוען, כי יכולתו הפנומנלית של מוחנו לחזות, לתכנן ולדמיין דברים לא קיימים או שעדיין לא קרו - לוקה בחסר בשלושה מישורים:

מוחנו משלים ומחסיר מידע: כשאנחנו חושבים על העתיד, אנחנו מתרכזים רק בפרטים החשובים, הגדולים, העיקריים המוכרים לנו מניסיוננו בעבר - ונוטים להתעלם מכל השאר.
דמיינו לדוגמה בגד וספרו לי עד כמה תהנו לקנות אותו מחר. קחו דקה להרהר בזה.
עכשיו, שימו לב לכמות הדימויים וההשלמות שמוחכם עשה בתוך שניות ובלי מאמץ כמעט: אתם כבר כנראה מדמיינים את המקום שבו תקנו, ואם זו תהיה שעת ערב או בוקר, ואת מי תקחו איתכם, ובאיזה פריט תבחרו (חולצה או מכנס או שמלה), ואולי כבר בחרתם צבע או מותג, ואולי כבר דמיינתם איך תשלמו - ואפילו לאיזה אירוע תלבשו אותו.
אבל אני לא אמרתי לכם שום דבר מכל אלו. אתם השלמתם בעצמכם את כל המידע החסר. ואיך אתם יכולים לתאר את מידת ההנאה שלכם מהבגד אם אתם לא יודעים לאיזה בגד אני מתכוון? אולי התכוונתי שתקנו דווקא מחוך? ומי אמר שתקנו אותו בחנות ולא באינטרנט? ומתי אמרתי שזה בגד חדש סוג א' ולא מחנות עודפים או בגד מיד שניה? ואולי בכלל ברגע שתגיעו הביתה תגלו שהצווארון קרוע?
בגלל שאנחנו לא באמת מסוגלים לחשוב על כל הפרטים של אירוע עתידי, מוחנו משלים ומחסיר מידע כפי יכולתו.
התוצאה היא שכשאנו מדמיינים אירוע שאמור להתרחש בעתיד - אנחנו נוטים להתייחס לפרטים שאותם אנחנו כן מעלים בדמיוננו כאילו הם בטוח יקרו, מבלי להביא בחשבון את כל הפרטים שמוחנו החסיר מהסצנה - ולאפשרות שדווקא הם יתממשו. 
ולפעמים, דווקא הפרט שהתעלמנו ממנו עלול לשנות את כל התמונה...

מוחנו מסיק מההווה לגבי העתיד: כמה פעמים נשבעתם אחרי אכילת בוואריה דשנה, שיותר אתם לא מתקרבים לפצצת השמן והסוכרים הזו? כמה פעמים כיביתם סיגריה במעיכה החלטית שזו הסיגריה האחרונה בחיים? כמה פעמים נכנסתם רעבים לסופר וקניתם הרבה-הרבה יותר מדי ממה שתכננתם? כמה פעמים התחלתם דיאטה אחרי ארוחה משביעה והייתם בטוחים שתעמדו בה בלי בעיה?
כל הדוגמאות הטריוויאליות האלה הן ההוכחה לכך שאנחנו לא מסוגלים להעריך נכונה איך נרגיש בעתיד, ומסיקים מסקנות וקובעים החלטות על סמך הרגשתנו בהווה. 
אין מה לעשות, ההווה מושך תמיד את כל תשומת ליבנו ואנחנו לא באמת יכולים להתנתק ממנו. לא בדמיון ולא בזיכרון.
אם אבקש מכם להיזכר בשיר מסוים, כשברקע מתנגן מהרדיו שיר אחר - אתם תנמיכו את הרדיו או תכסו את האוזניים. כי ההווה הוא "רעש מתמיד", הוא המציאות המנצחת - והמוח שלנו מחויב להגיב לו לפני שהוא מתפנה לדמיין את העתיד (או להיזכר בעבר).
אנחנו פשוט מתקשים מדי לתאר עתיד השונה מהותית מההווה המוכר לנו, ולכן מסיקים איך נרגיש ומה נרצה בעתיד מהמקום בו אנו מצויים כרגע.

מוחנו מסלף עובדות: תכלס - אנחנו משקרים לעצמנו חופשי! 
מהרגע שבחרנו לעשות משהו, אנחנו מעגנים את הבחירה ב"עובדות", מקיפים אותה ב"הוכחות", מעבים אותה ב"אישורים חברתיים" - ומספרים לעצמנו שהכל אובייקטיבי.
האמת היא שאנחנו בוחרים את העובדות שמתאימות לנו. אנחנו נוטים לקרוא את הכתבות והמאמרים שיתמכו בדעה שכבר גיבשנו, להתעכב על הפרסומות של האופציה שבחרנו (ולא הנגדית), להתייעץ עם אנשים שחושבים כמונו, אנחנו אפילו נוטים לנסח את השאלות כך שהמענה שנקבל מהחברים שאיתם התייעצנו יהיה זה שאנחנו רוצים לשמוע.
אנו חיים בעצם על התפר שבין מציאות (שמאפשרת לנו לתפקד) לאשליה (שמדרבנת אותנו לעשות): 
העין בהחלט רואה את המציאות, והמוח מחויב להאמין למה שהעין רואה. אבל המוח הוא זה שבוחר עבור העין על מה להסתכל (שם: 183).
הבעיה נעוצה בחוסר המודעות שלנו לתהליכים האלה שמעצבים את האירועים בחיינו. כיוון שהם בלתי נראים לנו, אנחנו מתקשים להתמודד איתם ולצפות את השינויים העתידיים ברגשות ובמחשבות שלנו. 

מתסכל-משהו, כל העניין הזה.
אם היכולת שלי לחזות איך אני ארגיש בעתיד כל כך גרועה - איך אדע אם אני באמת רוצה את מה שאני חושב שאני רוצה?
איך אדע אם היעד שאני מכוון אליו, אכן יעמוד בציפיותיי ויחכה לי בקו הסיום עם מלוא חופניים אושר מיוחל?
אז זהו, שיש פתרון - והוא קל למדי. הבעיה, טוען גילברט, היא שאנחנו ממעטים להשתמש בו (שם: 208).
זוכרים את "אין חכם כבעל ניסיון"?. 
בעידן ה-Web 2.0, כשכולנו מוקפים במאות חברים אמיתיים ווירטואליים - הדבר הכי נגיש, פשוט ויעיל הוא לשאול את מי שכבר חווה את מה שאתם רוצים לעצמכם. לקבל ממנו טיפים, להתעניין איך השיג את המטרה, והאם המטרה סיפקה לו את האושר והנחלה.
הרי אם יש מישהו שכבר עבר את אותה הדרך - הכי קל יהיה להיעזר בידע, בניסיון ובחוויה שלו - שיאפשרו לנו לחזות בסבירות גבוהה מאוד את עתידנו הרגשי, כשאנו נבצע את הפעולה הזו.
אז למה אנחנו לא עושים זאת?
אההה...כי אנחנו מיוחדים!
"המדע סיפק לנו עובדות רבות על האדם הממוצע, ואחת העובדות המוצקות ביותר היא שהאדם הממוצע לא רואה את עצמו כממוצע", כותב גילברט (שם: 244).
אנחנו לאו דווקא מאמינים שאנחנו טובים יותר מזה שמולנו - אבל אנחנו תמיד חושבים שאנחנו שונים ממנו:
אנחנו חושבים באופן ייחודי, אנחנו פועלים באופן ייחודי, וההחלטות שלנו (גם אם הן זהות להחלטות של זה שמולנו) נגזרות ממסקנות וראייה ייחודית לנו.
כיוון שאני הוא כל עולמי, וכיוון שרק אני מכיר את עצמי מבפנים - אני נוטה להאמין שאני מיוחד מאחרים, חושב, מתנהג, חווה ומרגיש אחרת.
גם בסביבת חברים אני נהנה לחשוב שאני מיוחד. זו הסיבה שרובנו (גם אם לא נודה בכך בפומבי) נעדיף להתבלט ולמשוך תשומת לב במסיבה, ולא לעשות קולות של טפט כל הערב. וזו הסיבה שבאתרי היכרויות לא תמצאו מישהי שתתאר את עצמה כבעלת שתי ידיים, שתי עיניים ואף אחד - אלא תתרכז בתכונות שיבליטו אותה מאחרות ("ספונטנית, רגישה, בעלת חוש הומור שאוהבת לפנק". אה, בסדר).

ואם אנחנו כל-כך ייחודיים, איך נסמוך על מישהו אחר שינחה אותנו בחוויה שלנו? איך נוכל להאמין שהרגשות שהוא חווה יהיו גם אלו שלנו?
'לא יכול להיות, אצלי זה יהיה אחרת, אני לא כמוהו', אנחנו משכנעים את עצמנו, ובה בעת זונחים את הפתרון הפשוט והיעיל הזה, וחוזרים לסמוך על הדמיון והזיכרון הלוקים בחסר שלנו.
ומשלמים לא פעם את המחיר.

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: