נוסחת האושר: נסיבות חיים

אוגוסט 1999

- "מה אני אעשה בזה?"
אני עומד מול מיכל, מנהלת הצוות שלי, שוקל מיד ליד את קוביית הפלסטיק השחורה משובצת הכפתורים ומחודדת האנטנה.

- "תדבר", היא עונה בתמיהה מהולה בתרעומת על חוסר הנכונות שלי להיסחף אל תוך החגיגה.

המוקד לובש חג היום. כל הנציגים מקבלים טלפון סלולרי חינם!
המכשיר (מחודש), השיחות (ללא הגבלה), האסמסים (בפוטנציה – ההמצאה טרם הגיעה לארץ) – הכל חינם.

מוותיק ועד חדש, מנציג ועד אחמ"ש – ההתרגשות אוחזת בכולם, והם מחליפים באובססיביות מספרי טלפון, מתקתקים אותם במרץ בזכרון של "סם הקוסם" (סמסונג 411, עד 70 זכרונות( ומתלבטים בין 8 צלצולים מובנים (מהמבחר המגוון הזה, רק אחד הוא אופציה נסבלת, מה שגורם לכך שכל פעם שהצלצול מתנגן במוקד, כולם ממששים את אחוריהם בציפייה מלאת תקווה לעתיד טוב יותר).

ורק אני, משבית שמחות ציני, מסנן "תודה" עבשה, וזורק את הקוסם לתיק, נלהב מעצם האדישות שלי כלפיו.

- "עם מי כבר יש לי לדבר?!", אני שב ותוהה בבית על קנקנה של הקופסה השחורה הזו, ובהינף יד החלטי מטביע אותה בארון בגדי החורף, מתחת לערימת גופיות פלנל דהויות (טוב, צהובות), שהייתי צריך לזרוק כבר בחורף שעבר.

עוד המצאה מיותרת.

נובמבר 2000

אני מביט בְּפָנֶיהָ. אבל רואה רק את החיוך.

היא פשוט לא מפסיקה לחייך. לכולם.

למה? היא הרי לא מכירה כאן אף אחד. רק הגיעה היום מקורס חדש.
- "אֶתִּי תשב לידך. תעשה לה חפיפה", יורה לעברי  גלית, מנהלת הצוות החדשה (אוי, החלופה במוקדים...), בלי להסיר מבט מהדף המקומט שמול עיניה.

- "טוב", אני ממלמל, ומנסה תרגיל אקרובטיקה קטן בשילוב כיסא כדי לשוב ולראות את החייכנית האובססיבית הזו, שמאחורי גלית כבר רוכנת לעבר אלון וצוחקת בקול. "רק מי זו אתי?!", אני מוסיף בחוסר עניין.
גלית בולשת במשקפיה הגדולים על רחבי המוקד, ואז מסמנת בניע סנטר: "הנה, זו שליד אלון".

'במבט שני, היא לא ממש הטעם שלי' , אני מתאכזב למחרת בבוקר, כשהיא משתרכת לעברי בעיניים שקועות מעייפות. 'ובכלל, איפה החיוך מאתמול?'

- "מזל שזה מוקד והלקוחות לא צריכים לראות אוֹתָךְ", דווקא עכשיו המוח שלי בחר להתפטר, להוציא תעודת עוסק זעיר, ולפתוח עסק לייבוא פיק-אפ ליינים מהגיהינום.
"תראי איך את נראית. מה, נפלת מהמיטה הבוקר?" – הוא ממשיך להציע את מרכולתו הקלוקלת לאין דורש, נחוש בדעתו להרים את העסק הכושל שלו על חשבוני ולמוטט אותי סופית. 'עצור...עצור!' אני נאנק בתחינה עלובה.
איפה... מאוחר מדי.

-"תקשיב, אני לא מוכנה לקבל את זה ממך. אני פה להאזין, לא כדי לסבול את הדאחקות הדביליות שלך. אז אתה תדבר אלי בכבוד ואני אדבר אליך בכבוד, OK?"
- "כן, בטח...לא הבנת אותי, התכוונתי לנפילה במובן החיובי של המילה...מהצד הנוח של המיטה...", הקשר ביני לבין המוח שלי אבד סופית, כמו גם כל סיכוי לקשר פוטנציאלי ביני לבין..איפה החיוך שלה באמת?...

בתבוסה גמורה אני לוחץ על כפתור הזמינות של הטלפון בעמדה, ומישיר מבט הלום קרב אל מסך המחשב.
היא יושבת קפואה על הכיסא, כבר ערנית לחלוטין, נועצת בי מַבָּטֵי 'שכרטיסי הברכה בחתונה שלך יתחילו ככה'. אני רק מנסה להסתיר רצף טיקים בלתי רצוניים (תגובת פוסט טראומה כנראה).

דממה.
שום שיחה לא נכנסת. גם הלקוחות בהלם ממה שקרה כאן עכשיו.

- " בוקר טוב,", גלית מתקדמת אלינו בנמרצוּת שמאפיינת את שעת הבוקר הראשונה שלה בלבד.
"אני רואה שכבר הכרת את אילת, מצוין".
- "אילת?!?", אני כמעט צועק.
ראיתי רק את החיוך, לא את פניה.
ורק לו חיכיתי הבוקר.

- "נו אתי, אז איך חגגת את היומולדת שלך?"

התמקמנו בשולחן צדדי מול חלון ב"ליאונרדו", אחרי סרט בינוני מינוס, שתוך כדי בהייה מפוזרת בו כבר שכחתי את שמו (היא עוד שומרת את הכרטיסים).
כל הדרך אליה תכננתי איך לפתוח את השיחה בדייט הראשון שלנו, והכנתי רשימה של שאלות ונושאים, שהיו מקופלים אצלי בפתק שהכנתי בראש מבעוד מועד. רק לא לעמוד מובס מול השקט המכלים, הגוזר כליה על כל דייט ראשון.

דקות ספורות בלבד עברו מהרגע שהתיישבנו ועד שהחשש הזה, יחד עם פתק הנושאים המקומט בראש שלי, נשטפו מזכרוני, דהויים מכל איום - תחת מבול המילים הרוגש שהומטר עלי ללא הפסק מעברו השני של השולחן. גם הגלידה שלושה כדורים + קפה הפוך + משהו לנשנש + הצורך לנשום לא עצרו את הסחף.
'תודה לאל,' רכנתי לעברה באנחת רווחה, מהנהן קלושות ומהמהם חלושות, בעוד היא משרטטת לפני את כל עץ המשפחה הענף שלה בליווי שקופיות, ואני נכנע מראש לסיכוי לזכור את שמות החברות הקרובות, הידידים האישיים והמכרים המשותפים, שמוטלים בהבל פה אל עין הסערה, ורגע לאחר מכן מושלכים מחוצה לה באפיסת כוחות, בעוד השצף ממשיך ורוגש וסופו מי ישורנו.

דבר מכל אלה לא חשוב. מלבד אותו חיוך.
שעכשיו הוא כולו בשבילי.

- "יו... - אני לא מפסיקה לדבר..."

- "מה פתאום, שטויות. לא שמתי לב"
- "עכשיו תורך קצת. אולי תספר לי משהו על עצמ..."

- "תראי את המלצר. נשארנו אחרונים והוא תכף הופך את הכיסאות על הראש שלנו".

- "אתה מאמין שגדלנו באותה שכונה, שיש לנו חברי ילדות משותפים, שאנחנו לומדים באותו בניין באוניברסיטה – ורק עכשיו אנחנו נפגשים?"
מתחת לבית שלה, אחרי שתיים בלילה, ואני כבר מבין שיש לי עסק עם פצצת אנרגיה ציפי שביטית,
שזו מבחינתה בדיוק השעה להרעיד את השכונה עם סופרקליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס כולל העמדה מקורית.

- "נהנית?", היא שואלת, מעבירה משקל מרגל לרגל.

- "כן, מאוד".

- "גם אני", היא מחייכת. שוב אותו חיוך.

אני עומד מולה. זקוף ממבוכה, נוקשה מקור, בידיים שלובות על סוודר הגולף בורדו שלי. שותק.
- "טוב, אז לילה טוב".
- "לילה טוב. נדבר בבוקר".

הידיים שלי עדיין סבוכות בקשר לא מותר. פתאום מפציע אצלי חיוך חדש, חם.

היא מתרוממת על קצות האצבעות וחוטפת נשיקה ארוכה.
הקשר הותר.

את כל הדרך חזרה הביתה עשיתי בריצה.

(נסענו לדייט ראשון ברכב שלה, כי לי עוד בכלל לא היה רשיון. שתקו).
היה לי משהו דחוף לעשות עוד באותו הלילה.

נכנסתי הביתה נרעש, פתחתי את הארון בחדר והתחלתי לגשש בחושך, זורק בגדים על הרצפה ועל המיטה. כשידי נחו על גוש הפלסטיק השחור – משכתי אותו החוצה ולחצתי לחיצה ארוכה על Send.

אור בהיר מילא את החדר.
מפליא איך אור כל כך קטן יכול לסלק חושך כל-כך גדול.

 אושר happy happiness פסיכולוגיה חיובית אינטליגנציה רגשית positive psychology

חברים, אנחנו מתקדמים לגורם השני בנוסחת האושר שלנו: נסיבות חיים.

נסיבות חיים הם בפשטות תנאי החיים שלנו: הרווחה הכלכלית, המצב הבריאותי, הקשרים החברתיים ועוד.

זוכרים את השאלון, שבו שיערתם מה מידת אושרן של קבוצות שונות באוכלוסיה?

אז זה הזמן להוציא את התשובות שלכם (מי שלא הספיק, יכול לבצע כאן, דקה עבודה). ולהשוות אותן לנתונים האמיתיים (מופיעים במלואם אצל סליגמן, 2005 [2002], 66-67):

1. אחוז האמריקאים המגיעים במהלך חייהם למצב של דיכאון קליני: 8%-18%
2. אחוז מהאמריקאים המדווחים על שביעות רצון מחייהם, מעל לניטרלית: 83%
3. אחוז מחולי הנפש המדווחים על מאזן רגשי חיובי: 57%
4. אחוז מהקבוצות האמריקניות הבאות המדווחים על מאזן רגשי חיובי:
   אפרו-אמריקניים עניים, גברים מובטלים, קשישים, אנשים עם מספר מוגבלויות קשות: כולם דיווחו שהם מאושרים בד"כ.

רוב הסיכויים, שכמוני, גם אתם טעיתם בפער משמעותי מהנתונים האמיתיים, והתקמצנתם ממש בהערכת רמת האושר של הקבוצות הללו.

מסקנת החוקרים מניסויים, סקרים ומחקרים היא שאנחנו נוטים לתת לנסיבות החיים משקל גבוה מהמשקל האמיתי שלהן בהשפעתן על אושרנו.

'משפט חזק', חשבתי כשקראתי אותו, 'אפשר לקבל הוכחות?'
אפשר.

בריאות וכסף

כמעט כל חיי הבוגרים אלה נראו לי שני אבני יסוד, שהכי משפיעות על רמת האושר שלנו.

איך אפשר להיות מאושר בלי כסף, שהוא האמצעי למימוש הרבה מאוד דברים שמסבים לנו הנאה ואושר בחיים?

גם הרבה כסף הוא דבר חשוב בחיים. כי הרבה כסף לא רק קונה חיי נוחות אלא מעבר לכך – הוא קונה דבר חשוב מאוד: זמן (תחשבו שבמקום לעבוד 9-12 שעות ביום, יכולתם לעסוק בעוד פעילויות מספקות, או לממש עוד חלומות אישיים שכיום אתם לא צליחים לפנות להם זמן).

ולגבי בריאות: מה כבר יש להוסיף?התפלאתי כשקראתי שאני די טועה...

מחקר שפרסם פיליפ בריקמן ב-1978, בחן את רמת האושר של אנשים שזכו בלוטו בסכומים של 50 אלף עד מליון דולר ושל נפגעי תאונות שנותרו משותקים, מספר חודשים לאחר הזכיה או התאונה.
זאת, בהשוואה לקבוצה של אנשים רגילים (קבוצת ביקורת). הממצאים (בסולם של 1-5):

רמת האושר הממוצעת של זוכי הלוטו היתה 4.רמת האושר של האנשים הרגילים (קבוצת הביקורת) היתה 3.82

הבדל זניח כמעט לגמרי!

רמת האושר של המשותקים היתה 2.9 – מעל לאמצע (2.5)

הערכת הנבדקים לגבי אושרם העתידי היתה:

משותקים: 4.32

זוכי הלוטו: 4.2

אנשים רגילים: 4.14

שוב, הבדלים זניחים.

רוצים עוד? בבקשה:

במחקר שנערך עם 100 האנשים העשירים ביותר באמריקה, התברר ש-37% מהם מאושרים פחות מהאמריקני הממוצע. וכל השאר – מאושרים רק במידה מזערית יותר (ראו קירש, 2011, 192).

איך ייתכן שרמת האושר של אנשים שרק לפני 3 חודשים זכו בלוטו לא שונה כמעט בכלום
מרמת האושר של כל אדם ממוצע ברחוב?!

החוקרים קוראים לזה תיאוריית השגרה ההדוניסטית, והיא אומרת משהו פשוט מאוד:

אנחנו מתרגלים מהר כמעט לכל דבר שקורה לנו.
לכן ההשפעה של הישג גדול או זכייה בכסף או קידום בעבודה או לחילופין לָקות פיסית–בריאותית,
משפיעים על רמת האושר שלנו למשך זמן קצוב, ולאחר מכן מד-האושר חוזר למצבו הקודם.

בסופו של דבר אם כן, לא חשוב כמה כסף יש לי – חשוב מה אני עושה איתו כדי לקדם את האושר שלי.

אותו דבר לגבי המצב הבריאותי. מה שקובע הוא היחס שלי לבעיית בריאות כזו או אחרת, שעלול להשפיע על חווית האושר שלי.
ואם מדובר בבעיית בריאות קשה, או בעוני משמעותי?

במקרים קיצוניים התיאוריה לא רלוונטית, כיוון שלא לכל דבר אנחנו יכולים להסתגל.
אירועים מסוימים מביאים לעליה או ירידה ברמת האושר למשך זמן ארוך ואף לתמיד (נישואים כדוגמה לדבר טוב; מוות של אדם יקר או מחלה כרונית קשה כדוגמה לדבר רע) .

אחרי שלמדתי את כל הנתונים האלה, החלטתי שבכל הקשור לבריאות וכסף,
אני מאמץ עיקרון שאני מכנה עקרון ה-Obvious: מה שיש לי כבר יש לי, ולכן רמת האושר לא עולה כשיש אותם, אבל היא בהחלט יורדת כשהם חסרים.

עוד תנאי חיים שהשפעתם על רמת האושר שלנו היא מזערית (אם בכלל) הם:

השכלה ומקצוע:

אנחנו טוחנים לילדים את המנטרה "תלמד, תצליח". ולא לחינם.
השכלה אכן מאפשרת בד"כ קידום כלכלי וקרייריסטי – אבל לא אושר.
קריירה כשלעצמה גם לא תורמת למדד האושר שלנו (אולי דווקא להיפך, בתרבות הקפיטליסטית ההישגית שלנו היא לעיתים דווקא תורמת להעלאת המתחים).

לעומת זאת, הקדישו הרבה זמן ומחשבה למקצוע שאתם בוחרים לכם.

כי אם אתם אוהבים את המקצוע שלכם, גם תצליחו בו וגם תמצאו בו אושר (אל תדאגו, יהיה גם פוסט על עבודה ממש בקרוב).

מגדר:
נשים יקרות, מחקרים מראים שאתן אכן חוות רגשות שליליים פי שניים יותר מגברים.

עכשיו, תנו פאוזה קטנה לגברים להישען אחורה בסיפוק ולייצב את כוס הבירה על הכרס הענקית שלהם לפני שנמשיך. OK, ממשיכים:

אבל... זה בגלל שנשים חוות באופן כללי יותר רגשות מגברים. קשת הרגשות שלהן רחבה יותר, והן נוטות להביע אותם יותר. כלומר, אתן גם שמחות יותר מגברים.
לכן, בממוצע, אין למגדר השפעה ישירה על אושר.

(גבר, מה זה, הבירה נפלה לך או שאתה סובל מבריחת שתן?)

אקלים:

חוטפים דיכאון כבר עם ריח הגשם הראשון? אתם בהחלט יכולים להאשים את החורף במצב הרוח הרע שלכם, ואם תעברו לקליפורניה, זה ככל הנראה ירפא לכם את הדיכאון העונתי.

אבל ככלל, אין לאקלים השפעה על האושר שלנו. אנחנו מתרגלים למזג אוויר אפרורי באותה מידה בה אנו מתרגלים למזג אויר שטוף שמש.

'אז אילו נסיבות חיים כן יכולות להשפיע על רמת האושר שלי'? דפדפתי במבוכה בשלושה ספרים בו זמנית. נראה שכולם תיאמו גרסאות לפני החקירה.

גיל:

העולם אולי שייך לצעירים, האושר – לא בהכרח.

במחקר שכלל 60,000 נבדקים נמצא, שרמת שביעות הרצון מהחיים עולה עם הגיל בהדרגה.

'מה עולה, מי עולה', מלמלתי. 'אתם רוצים להגיד לי שסבתא שלי יותר מרוצה מהחיים ממני?! איך? היא נורא זקנה...'

אבל זו היתה עובדה, וכל הספרים (המתואמים שלי) התעקשו לעמוד מאחורי הממצא הזה.
אני לא יודע אם הם באמת יותר מאושרים, מה שבעיקר משתנה הוא עוצמתם של הרגשות.

נראה שעם הגיל באה החכמה והפרופורציות, ותחושות קיצוניות של רגש כזה או אחר מתחילים להתאזן.

דת:

דת משפיעה לטובה במידה בינונית על רמת האושר.
נמצא שאנשים דתיים שבעי רצון מחייהם יותר מחילוניים.
הם מסוגלים להתמודד טוב יותר עם משברים, הם נוטים להאריך חיים, וחווים פחות רגשות שליליים מחילוניים.

הדת מספקת למאמין גם מסגרת חברתית, גם משמעות ומטרה לחייו וגם משענת וביטחון (יש מי שדואג לי ומכוון את העולם) – ואלו דברים בעלי משמעות לא קטנה על מדד האושר האישי שלנו.

מצד שני, הדת דורשת קבלת משמעת ואיסורים רבים על המאמין, מגבילה את חופש הפעולה, מגבילה את הגישה להנאות הדוניסטיות, ולדתיים רבים (בעיקר חוזרים בתשובה) – מלווה לעיתים ברגשי נחיתות על רמת דתיותם ותחושות אשמה על מידת יכולתם לעמוד בכל הדרישות שמציבה הדת.

אני באופן אישי חושב שכל אחד יכול למצוא אושר ברמת הדתיות / אי הדתיות המתאימה לו, ושיש חלופות רוחניות אחרות לדת הממוסדת, שבאופן חווייתי אינדיווידואלי יכולות לספק את אותה רווחה נפשית למאמיניה.
כך או כך, נתוני המחקרים מצביעים כולם על כך שדתיים אכן חווים רמת אושר גבוהה יותר מחילוניים.

חברים:

כל האנשים המאושרים מאוד מנהלים חיי חברה פוריים, הם מוקפים חברים ומכרים, נמצאים פחות זמן לבד, קשריהם עם חבריהם טובים וגם חבריהם חושבים עליהם שהם חברים טובים.

מעצם היותנו יצורים חברתיים, נראה כי לחברויות וקשרים בין-אישיים קרובים יש השפעה גדולה על רמת האושר שלנו.

אז תרשמו לפניכם: יותר קשרים חברתיים = יותר אושר.

נישואין:

תתחתנו, ויפה שעה אחת קודם. ולא רק בגלל הסיפור האישי שלי בתחילת הפוסט.

אלא בגלל שכל המחקרים מראים שנישואים מוצלחים לא רק שמעלים את רמת האושר המתמשך, אלא יכולים אפילו להעלות את נטיית האושר הגנטית (אם הם ממש, אבל ממש מוצלחים. ראו קירש, 2011, 203).

סקר שנערך בקרב 35,000 אמריקאים מצא ש-40% מהנשואים דיווחו שהם מאושרים מאוד, לעומת 24% בלבד בקרב רווקים, גרושים,פרודים או אלמנים (סליגמן, 2005 [2002], 72).

הכלל הזה עובד לשני הכיוונים: נישואים לא מוצלחים משפיעים לרעה על רמת האושר שלכם.

אז אם האושר שלכם חשוב לכם – מצאו זוגיות טובה, טפחו אותה ושימרו עליה.

בשני המקרים האחרונים, נישואים וחברים, נשאלת השאלה מה קדם לְמָה:

כלומר, לא ברור אם אנשים מאושרים יותר כי הם התחתנו, או שמלכתחילה אנשים מאושרים יותר נוטים לשמור על מסגרת נישואים יציבה וטובה. האם אנשים מאושרים יותר כי יש להם קשת חברתית רחבה ותומכת יותר, או שדווקא בגלל שהם מאושרים, אנשים אחרים נמשכים אליהם ורוצים בקרבתם – ולכן יש להם הרבה חברים?

'על מי אתה עובד?', אני צולב את עצמי, 'אתה לא זה ולא זה'. 'הרבה אנשים היו רוצים להיות חברים של מי שנכנס למיטה כבר בתשע – אבל לא אם המטרה היא באמת לישון..'

'בעיה', הדגשתי לי במרקר צהוב את הנושא, לטיפול בהמשך...

ולסיכום החלק של נסיבות החיים בנוסחת האושר:

גיליתי שאם אני רוצה להיות מאושר, כדאי לי להתחתן (בוצע), להיות מוקף חברים (כרגע אני עוד מוקף אבק שנשאר מהפוסט הקודם, אז זו נקודה לטיפול), לחזור בתשובה (או לפחות להיות קצת יותר רוחני...), ולהרוויח כסף ברמה שתאפשר לי לעשות יותר ממה שאני אוהב (מממ...שמישהו יעביר את הפוסט הזה למנהלים שלי).

מה הבעיה עם נסיבות החיים?

שבד"כ, לא קל לשנות אותן, וגם אם אפשר לשנות – ההשפעה הכוללת תהיה מקסימום

עד 10% מרמת האושר הכולל שלנו (ראו נוסחה למעלה), כך שלא בטוח עד כמה כדאי להתאמץ.


אז על מה כן כדאי להתאמץ כדי להביא לשינוי המיוחל?
בעיקר על החלק האחרון של המשוואה.
ועליו נדבר בפוסט הבא.

 Shai Genezia, אושר, פסיכולוגיה חיובית, אינטליגנציה רגשית, Happiness, Happy, positive psychology, EQ

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: