הרגל הופך לטבע: להטמיע הרגלים חדשים וטובים בחיים

"סליחה, יש לכם רוֹקֵט?"
דוחף ביד אחת עגלה עמוסת ירקות ואוחז ביד שניה את הסמארטפון שלי עם רשימת הקניות - אני פונה בחיוך נרגש של התחלה חדשה אל הסדרן הראשון שאני נתקל בו.
הוא מפזיל עין זועמת אחת לעברי, תוך ניסיון לשחרר את רגל שמאל מתחת לגלגלי העגלה שלי -
ומרעים במבטא כבד: "פה אין צעצוע, אדון."
אני מרחיב חיוך גדול יותר לעברו, ובהטיית ראש של הבנה וחמלה (מסכנים אוכלי הנבלות האלה, מה הם מבינים בבריאות), מעמיד אותו על טעותו: "אני לא מחפש משחק, אני מחפש רוֹקֵט."

- "מה רוֹקֵט, מי רוֹקֵט?", הוא יורק לעברי בזעם, "זה בום-בום-טח-טח פה? זה פה ירקות זה פה!"
...
הופה, יש מצב שהוא איים עלי כרגע ברצח?

- "למה אתה צועק, אלצ'קו, מה קרה לך?"
סדרנית במחלקת הגבינות נחלצת לעזרתי מבלי להסתובב אלינו. "אדוני, אין לנו בסופר מחלקת צעצועים", היא ממשיכה לערום במרץ מגדלים של גביעי אשל (כן, עוד מייצרים את זה) במקרר הענק.
- "אני לא מחפש צעצועים", אני מפנה את הגב למתנקש ומתקדם לעברהּ בצעדים מהירים, תוך הפניית מבטים לאחור (לך תדע...). "אני רק צריך רוֹקֵט. זה ירק, שאוכלים את העלים שלו".
- "רוֹקַט. אתה רוצה רוֹקַט.", היא עונה בעייפות ('הלקוחות האדיוטים האלה...'), "מה זה רוֹקֵט? אלכס חשב שאתה מחפש אצלו טיל." היא פונה למקרר הירקות ושולפת משם שקית של עלים ירוקים. "אלצ'קו, הוא רק רצה רוֹקַט", היא צועקת, "הכל בסדר. אין טילים, אין יותר קומוניסטים. נגמרה המלחמה."
- "תיקח ותלך מהר," היא מוסרת לידי את השלל, "שלא תכעיס אותו עוד יותר."
- "אין בעיה, תודה!", אני לוחש לה ומתפנה מהאזור בגב שפוף, רק לא לעלות ברדאר של המתנקש.
- "בשמחה", היא קוראת אחרַי, "תבוא כל יום."
אז זהו, שאני בא כל יום.
יש לי כרטיס מועדון, לא חבל?
לֵטְס פייס איט: לגברים בגיל 30 פלוס ילדים, הסופר השכונתי הוא מקום הבילוי המרכזי.
הבחירה היתה בידנו (או זה או הסופר-פארם), ואנחנו בחרנו להחליף את כוס הבירה וקערית הנאצ'וס בפאב, בדוכני טעימות של יוגורט-בִּיוֹ עם פצפוצי אורז וחמוציות שובבות (©).

'כל ההתחלות קשות', אני מעודד את עצמי וצועד נמרצות אל היעד הבא: המחלקה האורגנית.
אכן, ההחלטה לעבור לטבעונות לא היתה קלה, אבל היא התקבלה פה אחד על-ידִי.
אני מחטט בשקיות שעל המדף, נחוש למצוא חטיף בריא לילדים:
שמעתי שיש בייגלה אורגני אפוי מחיטה מלאה, דל נתרן, דל שומן ודל טעם לחלוטין!
אני מרים שקית מעלת אבק ומוצא בתחתיתהּ את מדבקת המחיר.
אוקיי...אני אבקש מהילדים לנשום עמוק. זה אותו טעם ממילא.

חטיף, פחחח...זה לא מה שישבור אותי.
כבר הצלחתי להכניס כמה שינויים משמעותיים בחיי, וזה רק עוד אחד מהם.
הרי אני ממילא צמחוני, אז אם כבר לאכול בריא - בוא נלך עם זה עד הסוף.
בלי גבינות, בלי ביצים, בלי דבש, וכמובן בלי עוף, בשר ודגים.
רק...מה נשאר בדיוק לאכול?!...

- "מה זאת אומרת? מלא!"
אני יושב מול הנטורופטית שקבעתי אליה תור מראש כבר בגלגול הקודם, ומקשיב לה בעיני עגל פעורות.
היא רוכנת לעברי, פורשת את כף ידה הימנית ומתחילה למנות:
"אפשר לאכול ירקות, פירות, טחינה, קטניות, זרעים - וירק, הרבה ירק."
- "לחם, מותר?"
- "אהה...לא. אולי רק שיפון, אבל מעט. וגם שמן תוריד, ובלי סוכרים בכלל, מקסימום קצת סילאן. ומלח גם לא רצוי".
- "חומוס?"
- "רק אם הכנת לבד בבית."
- "פסטה?"

המקרר ה"טבעוני" שלנו (לא, אנחנו לא מגדלים עז כחיית מחמד...)

- "תראה, אם בא לך להתפנק פעם בְּ...ורק מחיטה מלאה! ובכלל, הכי טוב לאכול הכל ישר מהטבע, בלי בישול בכלל. בקיץ, אפשר לאדות את הירקות קצת בשמש במרפסת. אבל אין כמו טרי-טרי-טרי!"
אני מביט בה במבט חשדני, תוהה אם תועדו מקרים בהסטוריה הרפואית של מוות מעודף בריאות.
- "על שמן זרעי ענבים שמעת?", היא ממשיכה, מנענעת בהתלהבות את צרור עלי הכוסברה השטופים שעל ראשה. "זה שמן קצת יקר, אבל בריא יותר משמנים אחרים".
- "כמה יקר?..", אני מוציא את המחשבון.
- "45 ש"ח לליטר, אבל אפשר להשיג גם בפחות."
- "ב-45 ש"ח אני קונה 4 ליטר שמן רגיל, ונשאר לי עודף לדופלקס בשכונת סג'עיה."
- "רעל", היא מסיטה תלתל כוסברה מעל פניה. "אני תמיד אומרת: במקום לאכול הרבה וזול, תאכל מעט ויקר."
- "ואם אני אוכֵל מעט וזול?", אני מנסה להתחכם.
- "אדיוט..."
- "סליחה?"
- "ירקות", היא קמה ממקומה, "תאכל הרבה ירקות."

קודם כל הוצאתי לעצמי כרטיס חבר-זהב-VIP ברשת חנויות הטבע המובילה בארץ.
'זה יחייב אותי לקנות שם יותר', האמנתי, וכבר הרגשתי טבעוני נורא.
- "אתה השתגעת?!", אשתי הביטה בשיירת ארגזי המשלוח שנכנסו הביתה והונחו אחר כבוד באמצע המטבח. "את כל זה הזמנת? יש לנו כבר הכל בבית, למה כפול?"
- "אההה...זה טבעוני!", נפנפתי מולה ראש כרוב ששלפתי מאחד הארגזים.
- "הכל כאן עלה לך כפול ממה שהוא עולה בסופר", היא תלשה את דף החשבון שהודבק על אחד הארגזים. "סתם עובדים עליך. מה בכלל ההבדל בין אורגני לרגיל?"
- "הריסוס! פחות רעל לגוף", עניתי לה לאט (לאוכלי הנבלות המסכנים האלה הרעלים מהמזון מאטים מאוד את תהליכי הקליטה במוח).
- "ומה זה החיוב על כרטיס חבר? בשביל מה עשית כרטיס חבר בכלל?"
- "מה זאת אומרת?", תהיתי, "קיבלתי 15 ש"ח הנחה על כל הקניה בגלל שאני חבר VIP!".
- "אז שילמת 50 שקלים כדי לקבל חזרה 15 שקלים?"
- "...אהה..זה רק בינתיים. לאט לאט אני אחזיר את ההשקעה ואתחיל להרוויח."
- "אדיוט..."
- "סליחה?"
- "אדיוט", היא חזרה, "תעשה משהו עם השמיעה שלך".

למחרת נכנסתי למטבח מחזיק את התפריט שהכינה לי הנטורופטית:
"לארוחת בוקר: להרתיח 4 כפות שיבולת שועל אורגנית בכוס מים מינרליים,
להוסיף כף טחינה גולמית אורגנית, 10 פיסטוקים טריים, כפית סילאן, חצי כפית קינמון וקורט כורכום".
פִּיס אוף קייק (סליחה, פיס אוף קולורבי), אין לי שום בעיה להכין את זה.
רק לפני שאני אכניס את זה לפה אני אגרגר קצת אקנומיקה (אורגנית), כדי שיחליק יותר מהר פנימה.
'שי, אתה הבטחת לעשות מאמץ ולהכניס שינוי לחיים שלך', ניסיתי לעודד את עצמי, 'וכבר אתה מתקפל'?
אוקיי, אוקיי, אבל מי אמר שחייבים להשתמש בכל המרכיבים האלה ביחד באותה ארוחה?
אשתי נכנסה למטבח.
- "מה אתה אוכל?"
- "שיבולת שועל עם מים חמים..."
- "ומה זה ביד שלך?"
- "אהה...פריכיות".
- "זה המהפך התזונתי שלך? שיבולת שועל ומים? את זה גם אני אוכלת. תוסיף כפית דבש, זה יותר טעים ככה."
- "דבש אסור, אפשר סילאן, אבל זה מגעיל אותי, אז לקחתי פריכיות."
- "תעשה מה שאתה רוצה", היא יצאה להתארגן לעבודה.

נשארתי לבד במטבח, אוכל קערית מלאה דבק נגרים בתיאוריה. בפרקטיקה, מכרסם פריכית אורז.

טליה מתרגלת שתיית מיץ סלק ("עוד!")

- "אֲמַמָם"
בת השנה וחצי שלי הידסה בצעדי ברווז לעברי, שולחת אלי ידיים.
- "בוקר טוב, תינוקת, מה שלומך?"
- " אֲמַמָם", היא חוזרת על אותו פזמון.
- "את רוצה שאני ארים אותך?"
- " אֲמַמָם", הילדה לא מוותרת.
- "אההה..את רוצה לאכול עם אבא? אז תגידי 'אוכל'.
- "אורררלל".
אני מתכופף לעברה עם כפית גדושה ומקרב לפיה את המעדן, מתכונן לחטוף אותו בחזרה ישר בפרצוף.
- "עוד!"
סליחה? (אני חייב לעשות משהו עם השמיעה שלי).
- "עוד! עוד!"
אני מביט סביב, לוודא שאשתי לא בסביבה.
- "בבקשה, הנה, תאכלי", אני נותן לה עוד כפית. ועוד כפית.
הילדה מחסלת את כל הקערית, מפריחה פוק בחיתול ומהדסת החוצה באיטיות.
ידעתי - פיס אוף קייק!

- "איכס."
לעומת הקלות שבה אני אימצתי את אורח החיים הטבעוני והמרענן כל-כך, הבן שלי עדיין מתקשה קצת.
- "איך אתה אומר 'איכס' אם עוד לא ניסית?"
- "מה זה בכלל?", הוא מביט בערבוב של סקרנות וגועל בצלחות עמוסות הירקות, הזרעים והקטניות שמעטרות את השולחן בארוחת הערב.

- "אתה רואה", אני מקרב לעברו קערית אקראית, "אתה אפילו לא יודע מה זה וכבר אתה קובע שזה לא טעים. לפחות תטעם, ורק אם באמת לא יהיה לך טעים - תגיד 'זה לא טעים'."

- "זה לא טעים", הוא פוסק בהחלטיות בלי להקדיש לצלחות מבט אחד נוסף. "אני רוצה ביצה קשה וגבינה ומלפפון".
- "מה נעשה?", אני פונה בדאגה לאשתי, "הילד לא מוכן לאכול סלט קינואה אדומה עם אורז פרא ונבטוטי אלפלפא על מצע פרוסות שומר. איך זה ייתכן? איפה טעינו בחינוך שלו?"
- "תעזוב אותו, שיאכל מה שהוא רוצה", היא נוגסת בזרוע ארטישוק, ומנקה את הפנים של הילדה ממיץ הסלק שכבר מכתים את כל החולצה שלה, "ואגב, קוּב וחצי מים עלה לנו לשטוף את כל החַמְרָה מהירקות האורגניים שלך, ואני לא מרגישה שום הבדל בטעם".
- "שטויות", אני מרסס את השולחן בפיסות תרד, "עילאי, לפחות תנסה לטעום מהקולורבי המוקפץ במיץ רימונים שאמא הכינה".
- "לא רוצה," הוא מושך בכתפיו, ושב ומזכיר את המוטיב החוזר המלווה את הארוחה: "איכס".

עילאי מתרגל שביתת רעב ("איכס!")

- "אתה יכול לאכול מה שבא לך", אשתי מנסה להציל את קערת הקינואה מעימות חזיתי עם הילדה, "טליה, למה שפכת את כל הבורגול עם הפטרוזיליה לתוך הבגדים שלך? איך אני אוציא את זה עכשיו?"
- "עוד...", הילדה עולה על השולחן ושולחת ידיים לסיר.
- "זאת לא הילדה שלי...", אני מביט במבט מתכחש בתלתלים עמוסי הקטניות, "תראי את הכיסא שלה, תראי את השטיח!"
- "על מה אתה מדבר? אין לנו בכלל שטיח."
- "איך אפשר לדעת את זה? את רואה רצפה?"
- "אז קום ותנקה", אשתי מנתקת את הילדה מבִּיצַת הסחי פרי ידיה להתגאות, וגוררת אותה בצרחות למקלחת.
אני מסתכל מסביב בייאוש.
איכס.

- "שי, איפה אתה?",אשתי מתיישבת בבת-אחת על המיטה, שמגיבה מיד בחריקות מחאה קולניות (זו פשוט מיטה ישנה...)"מה זה הרעש הזה באמצע הלילה?", היא כורה אוזן לעבר חדר הילדים החשוך.
הרעש נשמע שוב.
- "אמא'לה, שי, איפה אתה? לך תראה מה עם הילדים."
- "מה את רוצה ממני", אני עונה לה מרחוק בלחישה רועמת, "תעזבי אותי בשקט".
הרעש מתחזק, ואליו נלוות רעידות קלות.
- "תגיד, שילמנו את המשכנתא החודש?", היא מגששת את דרכה בלי משקפיים אל המסדרון.
- "כן, למה?"
- "אני חושבת שבאו עם דחפורים להרוס לנו ת'בית..."
- "אתי, זה לא דחפורים..."
- "אז מה זה, טרקטורים?"
- "זה...אני...", אני מתאמץ לא להישמע מתאמץ, "בשירותים..."
- "אתה וה"חומוס תוצרת בית" שלך. זה בניין ישן, הוא לא יחזיק מעמד אם תמשיך עם הטבעונות הזו שלך. דָּחוּף, דָּחוּף קרבוסילן."
- "קרבוסילן אסור, יש לנו אולי משהו טבעי יותר?!..."

הגדרת מטרות והשגתן הן מקדמי אושר גבוהים ביותר.
אנשים שקובעים לעצמם מטרות, ארוכות או קצרות טווח, ומוצאים בהשגתן משמעות אישית -
חווים רמות אושר גבוהות יותר מאנשים נטולי מטרות, או כאלה שאינם מנסים להגשים את חלומותיהם.

החדשות הטובות: המטרה לא חייבת להיות גרנדיוזית כמו להאכיל את כל פיות אפריקה הרעבים (למען האמת, עדיף שלא תהיה כזו). גם מטרה כמו לרדת X קילוגרמים ולשמור על זה לטווח ארוך היא מטרה מצוינת שמוסיפה לאיכות החיים ולאושר האישי.
החדשות הפחות טובות: קשה להכניס שינויים לשגרת חיינו.
את האמת הזו ניסחה באופן מושלם בעיני חווה אלברשטיין, כשכתבה:
הרגל הופך לטבע -
וטבע קשה לשנות.

כל אותם דברים שהתרגלנו לעשות, טובים או רעים, נטמעים בתוכנו והופכים להיות מי שאנחנו, טבענו. לשנות אותם משמעו להפוך סדרי עולם, כמעט כמו להיוולד מחדש.
ומי מסוגל להיוולד מחדש?
הרי אנחנו חיים בכוח האינרציה, מתגלגלים בתוך אותה שגרה שלפעימות הלב שלה כבר התאמנו את צעדינו מזמן. כל עצירה פתאומית, שלא לדבר על סטייה מהמסלול הישר והמוכר - מפסיקה לנו את הדופק ומעמידה אותנו מול סוג של איום:
מה אם השינוי לא יצליח? האם השינוי בכלל ראוי? אולי הוא גדול עלי? ומי אמר שיש לי בכלל את הכוח והמוטיבציה לעשות את השינוי? ומה אם הכל נגזר מלמעלה?

הקטע עם הפסיכולוגיה החיובית הוא שככל שאתה לומד ומתרגל יותר מתחילים להתארגן סדרי העדיפויות שלך אחרת, ואתה מתחיל לשנות תחומים מרכזיים בחייך, באופן כמעט טבעי.
וככל ששיניתי יותר דברים בחיי, כך התוודעתי לאמת שעליה שרה אלברשטיין, ובעיקר - לכך שהיא כפולת פנים.
לכל שינוי שאנחנו מבצעים בחיים יש בהחלט ריסק מסוים. והבחירה תמיד בידינו.

בשלוש השנים האחרונות ניסיתי והצלחתי להכניס כל מיני שינויים לחיי ששינו אותם באופן משמעותי:

מה המטרה שאתם הולכים להגשים ממחר?

עבודה: הפסקתי לעבוד סביב השעון, ימים של 10-12 שעות עבודה הפסיקו להיות שגרה והפכו לפחות ופחות שכיחים. את הזמן הפנוי התחלתי להקדיש למשפחה ולעצמי. ההבנה שעבודה תמיד תהיה ושמקומה של העבודה הוא בעבודה, סייעה לי גם לצמצם מאוד את כמות שעות העבודה מהבית.
פתאום חשבתי שאולי מולטיטסקינג זה רק מיתוס, המצאה של תרבות קפיטליסטית שסוחטת אותנו פיזית ונפשית.
ואז הגדרתי לעצמי את הכלל הבא: 
כשאני בבית - אני בבית. כשאני בעבודה - אני בעבודה.
ההתרכזות הזו, כל פעם בעשייה אחת, מאפשרת לי ליהנות ולמצות כל דבר ברמה האופטימלית, בלי תחושת החמצה או חֶסֶר.
ספורט: אחת השנאות הגדולות שלי הפכה להתמכרות אמיתית. בהתחלה הכרחתי את עצמי לקום בבוקר ולצאת לרוץ. בפעם הראשונה בקושי גררתי את עצמי לאורך קילומטר, כשאת הריאות שלי השארתי כבר בקו ה-600 מטר. עברו כמה שבועות של אימונים עקשניים, שבהם רק ההיזכרות בתחושה הטובה של ה"אחרי" דחפה אותי לצאת מהמיטה - עד שהריצה הפכה להרגל ו-8 קילומטרים לשגרה.
ארוחת ערב משפחתית: עוד הרגל שהכנסנו הביתה. לא ידענו איך להילחם בכל התירוצים והסיבות "למה לא" (זה לא יסתדר, ואיך נושיב ילדה בת שנה לארוחה עם כולם, והילד יהיה עייף, ולא נספיק להכין את הארוחה לפני שתגיע שעת השינה ועוד) - אז בחרנו להתעלם מהם ופשוט לעשות את זה. תוך כמה ערבים לא הבנו איך לא עשינו את זה קודם: שעת ארוחת הערב המשותפת התגלתה כשעה המאושרת ביותר ביום - שבה אנחנו נפגשים לסכם את היום, לשתף חוויות, לצחוק, ולהתקרב יותר.
החוק: חובה לשוחח בשעת הסעודה!
ביי-ביי טלוויזיה: האמת? ההרגל שהכי היה קל לי ליישם. פשוט הפסקתי. ירדתי ממוצע של כמעט שעתיים ביום לשעה בשבוע. שחרור אמיתי. נסו כמה ימים, לא תאמינו כמה זמן יתפנה לכם לדברים החשובים באמת.
תזונה: נכון, כיוונתי קצת גבוה מדי. אז עשיתי הערכה מחדש. אני עדיין צמחוני, נוטה מאוד לטבעונות. אבל לוקח את זה למקום שבו זה מתאים לי. הרבה ירקות (כן, ירוקים, מצליבים וכל השטויות האלה), פחות לחם והרבה פחות חטיפים וסוכרים. ירדתי 12 קילו בתוך 3 חודשים. לא שווה?
דת וקהילה: להתנדב, לתרום, ולהתקרב לאמונה. שני הראשונים יכולים לדבר כמעט לכולם. האחרון אולי פחות. הכל נובע אצלי מהמקום של למצוא משמעות, של לעשות טוב כדי להרגיש טוב (ראו פוסט קודם).
זמן אישי: להקדיש זמן לעצמי. לעשיה, לא לבהייה בפייסבוק. לעשות את מה שאני אוהב.
במקרה שלי זה לקרוא, לכתוב, ללמוד. אז נכון, יש מלא תירוצים כמו תמיד: למי יש זמן, וכוח, ועבודה, וילדים ומחויבויות. על חלק מהתירוצים הצלחתי להתגבר. על חלק לא.
אז עשיתי את מה שיכולתי: נרשמתי לקורסים באוני' הפתוחה של פעם בשבוע כדי ללמוד יותר. התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. ולקרוא: כשלא רואים טלוויזיה, מתפנה לא מעט זמן לקריאה (ולכל דבר אחר שתרצו).

אז איך עשיתי את כל זה?
הנה כמה כללים בסיסיים שעבדו בשבילי, קחו מה שמתאים לכם:
הגדירו מטרה: נשמע ברור מאליו, אבל הגדרת מטרה איכותית היא החלק החשוב ביותר:
וודאו שהמטרה שאתם רוצים להשיג ראויה בעיניכם. מטרה שתעניק לכם סיפוק אישי,
שתשיק לעוד תחומי חיים ותשפיע עליהם לטובה. מטרה שתאפשר לכם לצמוח ולהתפתח. בחרו מטרה שאתם באמת רוצים, שהיא אותנטית שלכם: לא כי זו הציפייה החברתית, לא כי ככה כולם מתנהגים, ולא כי יש את זה לכל החברים בעבודה.
זכרו, מטרות חיצוניות (יותר כסף, בית גדול יותר, מכונית מפוארת יותר) עלולות להוביל לתחושת תסכול גם אם תשיגו אותן - אלא אם תקשרו אותן למהות פנימית משמעותית יותר.
היו ספציפיים: הגדירו בדיוק מה אתם רוצים להשיג. אל תהיו מעורפלים. אם אתם רוצים "לעשות דיאטה", הגדירו בדיוק כמה קילוגרמים אתם רוצים להשיל בתוך כמה שבועות בדיוק! אם אתם

להרגיש שאתם כבר שם

רוצים להתחיל לשחות, פתחו את היומן וסמנו בו לשבועות הבאים את הימים והשעות המדויקים בהם אתם בבריכה או בים וכתבו בדיוק בכמה משחים אתם מתכוונים להשתפר.
אם זה עוזר, השתמשו בדמיון מודרך: התייחסו למטרה כאילו השגתם אותה כבר וזו עובדה מוגמרת. תארו שאתם כבר שם, שהשגתם את המטרה. תארו את התחושה, המקום, הדמויות, מה הדבר הראשון שתעשו כשתשיגו את המטרה. למי תודיעו קודם, מה תגידו לו/לה, טעמו את טעם הניצחון. 
כתבו את המטרה: קחו מחברת, ורשמו מה בדיוק אתם הולכים לעשות, מתי, ומה אתם צריכים לשנות כדי לעמוד במשימה. כתבו מה קשיים בדרך אליה ואיך אתם מתכוונים להתגבר עליהם. כתבו אילו חוזקות יש באופי שלכם שיאפשרו לכם להשיג את המטרה. חלקו את טווח הזמן שקבעתם להשגת המטרה לשלבים, וציינו איזה שיפור אתם רוצים לראות בכל אחד מהשלבים. חזרו לקרוא את מה שכתבתם מדי שבוע ובדקו שאתם עומדים בהתחייבויותיכם.
הגבילו בזמן: קבעו זמן מוגדר להשגת המטרה. אנחנו עובדים נהדר כשיש דדליין, אז הגדירו אחד כזה גם למטרה שלכם. זה עובד כמו קסם.
התמידו: ההתמדה היא הגורם המכריע בכל הסיפור. כדי שההרגל הטוב יחליף את ההרגל הרע הוא חייב להיות מוטמע בכם ולהפוך לשגרת יומכם. וכדי שהוא יהפוך כזה אתם חייבים לעבור את שלב ההטמעה הקשה: 
בין 4 ל-6 שבועות של מאמץ וההרגל הופך לטבע. 
השתדלו להפוך את המטרה למשהו שדורש תחזוק מדי יום או לפחות פעמיים בשבוע. מטרה שלא מתעסקים בה במשך כל השבוע נוטה להתמסמס...קל יותר להכניס שינוי יומיומי בחיים מאשר משהו שקורה אחת לחודש.

שתפו והתחייבו: אל תשמרו לעצמכם את המטרה שהגדרתם לעצמכם. להיפך. שתפו אותה עם אחרים. פחות בפייסבוק ובטוויטר - ויותר עם חבר או חברה קרובה או בן זוג. השיתוף  צריך לכלול התחייבות בפני החבר. משהו כמו: "החלטתי להתנדב למען ילדים בסיכון. אני מתחיל ביום ראשון הקרוב ואעשה זאת פעם אחת בשבוע כל יום ראשון בשעה 17:00 במשך 3 החודשים הקרובים, ורק אחרי כן אני אחליט אם להמשיך או לא." תקבעו שהחבר יצחק לכם בפנים ויגיד לכם "אין סיכוי שתעמוד בזה", ותדווחו לו מדי שבוע בסוף הפעילות. השיתוף וההתחייבות יוצרים מחויבות, הצורך שלכם להוכיח את עצמכם בפני אחרים עולה. כשזה כבר חלק מהכבוד שלכם - יהיה לכם הרבה יותר קשה להיכשל.
פנו אליו/אליה בכל רגע שבו תגלו חולשה או קושי להמשיך בהשגת המטרה (הוא ישמש גם בתור קבוצת התמיכה שלכם).

פרה-פרה: אל תתחייבו ליותר ממטרה אחת בכל פעם. ריבוי מטרות יביא לחוסר מיקוד, לעומס רגשי, לתסכול ולעיגול פינות. תפסת מרובה - לא תפסת.
הגדירו מטרה, תרגלו אותה, הטמיעו אותה, ורק אחרי שתרגישו שהיא כבר חלק מהיום-יום שלכם, עברו למטרה הבאה.

והנה כמה הצעות לכאלו ש"כבר ניסו הכל", ועדיין מתקשים להגשים מטרות:

היו ריאליים, אל תגדירו מטרות בומבסטיות מדי. התחילו בקטן והתקדמו משם. אם אתם רוצים להוריד את כמות הסוכרים שאתם צורכים, רדו בהתחלה משתי כפיות סוכר בקפה לאחת. במקום לרדת על חצי חפיסת שוקולד קחו שורה, ותשלימו את הצורך במתוק עם פרי או שניים. הדרגתיות.
לא עמדתם בדדליין?  המשיכו הלאה בכל זאת, וקבעו דדליין חדש, קצר יותר. שתפו בו את החברים שלכם והתחייבו אליו.
אל תתנו למצוין להיות האויב של הטוב. החלטתם לעבור ליום עבודה נורמלי ואתם לא מצליחים לרדת מ-12 שעות ל-9? אל תשברו את הכלים. גם 10 שעות זה עדיין הרבה יותר טוב מ-12. לעתים, ההתעקשות להשיג בכל מחיר את היעד המדויק שכיוונו אליו - עלול להביא לתסכול ולהכשיל את המטרה.

הרגל הופך לטבע - לחצו לשמיעת השיר

הרגל הופך לטבע -
וטבע קשה לשנות.

אני רואה את שורת השיר הזו ככפולת משמעות, וקורא אותה גם כך:
הרגל הופך לטבע -
זה לרע, אבל זה גם לטוב. וזה בעיקר תלוי במה שאנחנו עושים עם האמת הזו.
בידנו הכוח לקחת אותה למקום שנרצה.
ואם נתרגל כל מטרה שהצבנו לעצמנו מספיק זמן עד שנהפוך אותה להרגל -
לאחר זמן היא תהפוך עבורנו לטבע שני, חלק מה-DNA שלנו.
וטבע קשה לשנות.

יש לכם עוד טיפים להתמיד בדרך למטרה? מה עבד אצלכם?
שתפו, שתפו!
בהצלחה.

נ.ב.
אגב, מניסיון: לא פעם תפגשו את האושר כבר בתהליך של הגשמת המטרה - הרבה לפני שתשיגו אותה...
:-)

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: