על מידות טובות, כשרונות וחוזקות חותם

דודים הם נושא מורכב. 

מצד אחד, דוד הוא  קרוב ממש קרוב. עד כדי כך קרוב, שלפעמים הסיבה שהם לא אביך או אמך נעוצה רק במקום פגיעתו של חץ טועה אחד מקשתו של קופידון.

מצד שני, לפעמים מספיקה אותה אבחת חץ סתמית, כדי שתפגוש אותו בעיקר באלבומי חתונות.

תפקידם של דודים כאלה בחייך מסתכם בד"כ בהעברת עלי חסה מטפטפים מעל לראשה של סבתא חצי-דמנטית בין "מרור כורֵך" ל"שולחן עורֵך", או החלפה הדדית של "אז מה נשמע ככה?" במחזוריות מביכה תוך הצצות תכופות בשעון - בעת היתקלויות בלתי נמנעות ברחוב.

התמזל מזלי, ומיעוט הדודים (והדודה) שיש לי, יצר יחסי קרבה משפחתיים הדוקים:

כולם עד אחרון טפם מופיעים באלבום החתונה שלי (שכולו על תמונותיו קבור במקום שיד הזיכרון אינה משגת עוד); בכל מפגש אקראי ברחוב תמיד יהיה לנו על מה לדבר ("תמסור ד"ש, יאללה ביי"), והם נוטים להרבות בהעברת עלים מטפטפים מכל הסוגים (כולל עלי גפן ספוגי שמן) גם מעל הראש שלי - בכל חג ומועד.

מה יש לומר, זכיתי.

בנוף המוכר הזה, דוד מנחם היה מראה לא שגרתי.

דוד מנחם לא היה איש העולם הגדול.

אבל הוא היה גדול בעולם שלנו.

לדוד מנחם לא היתה אף תעודת השכלה רשמית,

ובכל זאת היה לו תואר דר' במדעי החיים.

הוא התעניין מאוד באקטואליה ופוליטיקה,

אבל מעולם לא נתן להן לחצות את המסגרת הראויה להם – זו של מסך הטלוויזיה.

הוא כמעט ולא יצא מחוץ לגבולות ארצו לתוּר את העולם,

כי בתוך גבולותיו מצא עולם ומלואו.

הוא היה איש זהיר, שקול ואיטי,

שעשה הכל במהירות גדולה.

הוא היה האיש היחיד שהכרתי שיכול היה לדחוק ולזרז את הזמן לבוא לפני המועד הנקוב.

וכשזה היה מגיע (תמיד באיחור), הוא היה מוצא את הדוד יושב וממתין לו,

על פניו הבעת תרעומת מהולה בשביעות רצון, ובין אצבעותיו המחוספסות סיגריה מעשנת.

ובכלל, דוד מנחם מעולם לא העביר עֲלֵי חסה מעל לראשי (למרות שפעם הוא כמעט שכנע אותי להעביר מעליו תרנגול כפרות), מעולם לא עניין אותו אלבום החתונה שלי, למרות שהוא התרגש בה עד דמעות (שיר הכניסה, אלא מה), ומעולם לא נדרשתי לפשפש ולדלות בבהילות נושאי שיחה סתמיים בעת מפגשים (אקראיים או קבועים מראש) איתו.

פשוט, כי רשות הדיבור היתה נתונה לו.

תמיד היה לו סיפור לספר. ובסופו הוא היה פוקח עיניים מתפלאות, מרים גבה ומעקם את שפתיו כלפי מטה, כמו תמהָ בעצמו האם באמת התרחשו כל הנפלאות הללו, או אך חלום חלם.

ונאנח...

אך תכונתו המופלאה ביותר של דודי היתה שהוא ידע מי הוא.

לתאר אדם במשפט מעין זה אינו דבר של מה בכך,

בעיקר לא בעידן שבו אנשים מבלים חיים שלמים ב"חיפוש עצמי", אבל באמת רק רוצים "להיות כמו".

דוד מנחם אימץ אל ליבו דווקא את הפשטות. הוא ידע מי הוא וקיבל זאת בהשלמה צנועה, הוא הכיר את מקומו ושמר עליו מכל משמר.

זאת, להוציא מקרה אחד מוכר לי, עליו סיפר הדוד עצמו - על אותה פעם שבה הזכירו לו החיים עד כמה חשוב לדעת מי אתה ולהיות אתה עצמך...

יום אחד קיבל דוד מנחם מתנה.

לא היה זה יום חג או מועד. אף לא יום הולדת או יום נישואין (את אלו ציין הדוד אך לעתים רחוקות, 

במנותק מהזמן הנהוג, שהיה לטעמו קטנוני ומחמיר מדי בעניינים אלו – ולפיכך פטר אותו הדוד מהמשימה).

לא בכל יום חול שגרתי לא ראוי לציון מקבל אדם כדוד מנחם מתנה.

וזה כשלעצמו היה דבר ראוי לציון.

והמתנה?

היא לא היתה עטופה בנייר מרשרש, לא התנאתה בסרט מסולסל ולא הגיעה עם כרטיס ברכה מרגש.

גם פתק החלפה לא היה בנמצא.

למען האמת, זו היתה מתנה, איך לומר...קצת יד שניה.

"כמעט ולא השתמשתי בו", המתיק לדודי מעניק השי, ושלף אותו מתוך שקית פלסטיק איכותית, "אז תיקח לך –  חבל לזרוק".

ואכן, מדובר היה בתשורה ראויה לשימוש: תיק ג'יימס בונד שחור, ננעל בקוד ומתהדר בעור דמוי עור חלק ומבריק.

ודודי, שלא היה כפוי טובה כלל ועיקר, קיבל אותה בשמחה האופיינית לו:

- "עזוב אותך, מה אני צריך את זה..."

- "תלך איתו!"

- "לאן?!"

- "לעבודה – זה תיק יוקרתי, לאנשים מכובדים לא סתם".

- "שטויות! מה...מה אני אשים בו?"

- "מה שתרצה, הכל נכנס בו"

- "הוא בא עם השקית הזו?!" הדוד פזל בעניין לכיוון העטיפה.

- "בטח. עם השקית, תיקח. חבל..."

הדוד הודה לו בחצי פה והכניס את התיק חזרה לשקית המהודרת.

בבית הוא שב והפך, פתח וסגר את התיק, גלגל כריות אצבעותיו על גלגלי הקוד, החליק כף ידו על הבטנה החלקה ודפדף שוב ושוב בין התאים בקמיצה וזרת. 'כל כך הרבה תאים, מה אני אשים בהם?'

הדוד לא התחבט בשאלת מילוי התיק לחינם.

אחרי הכל, הוא לא היה איש עסקים, עורך דין, פקיד דואר, ואפילו לא סתם ח"כ.

בעידן שבו כל מוקדן הוא לא פחות מ"מנהל עמדת מחשב ואוזניות", דודי היה ירקן ברשת מזון גדולה - ותפקידו הסתכם בשמירה על נראות דוכני הירקות במחלקה, וסידורם בערימות מזמינות ויציבות מפני פגעי הלקוחות.

'עזוב אותך...', שב וסח דודי לעצמו.

אבל התיק (כמעט) חדש, והעור (כמעט) אמיתי.

'מה אני צריך את זה?'

אבל גלגלי הקוד זוהרים בספרותיהם האדומות, וסיבובם משמיע נקישות כסופות מפתות.

'גם כן תיק...'

אבל התאים עמוקים ואפלים כממתיקי סוד, וריקנותם כל-כך מבטיחה.

'אה...אני לא יודע...'

אבל היד כבר אוחזת בידית, יציבה וסמכותית.

למחרת, באותה שעה מתלבטת בין בוקר מוקדם ללילה מאוחר, יצא דוד מנחם כהרגלו לעבודה.

חושך.

מעט נוסעי האוטובוס, עפעפיהם כעפעפי השחר בשעה זו: מסורגים באלכסונים דקים כהים, עייפים מכדי לשים לב שבכל זאת –  לא הכל כתמול שלשום אצל הדוד.

גם כשבחר לרדת בתחנתו דווקא מהדלת הקדמית, לא שם לב נהג האוטובוס שמשהו בכל זאת שונה.

אך הכי מתמיהה היתה העובדה כי גם כשצעד בגו זקוף במעבר מחלקת הירקות המואר וההומה בסדרנים ערניים, ואף שרובם ענו בהנהון טרוד לברכת ה"בוקר טוב" המודגשת במיוחד שלו בבוקר זה - איש מהם לא שם לב לנוכחות המרשימה החדשה שנוספה לדוד.

'אני ידעתי. לא ידעתי? ידעתי!', הוא נשף בזלזול, ובנפנוף גב יד והפניית מבט - זרק את התיק לפינת מחסן חשוכה ולא הגה בו אף לא לרגע אחד נוסף לאורך כל היום.

והיום, ככל יום, היה יום עמוס בירקות, לקוחות, ארגזים, פריקה, סידור – הדוד בקושי הספיק לחטוף משהו לארוחת צהריים ולקנות קצת ירקות לבית (מזל שהסופר ממש קרוב...).

בסיום יום העבודה, לפני שיצא הביתה, נכנס שוב למחסן והביט בתיק המרשים אך חסר התועלת. 'מה אני צריך את זה...', מלמל בזלזול והרים אותו בהחלטה ודאית למצוא לו שימוש יעיל בזה הרגע או להיפטר ממנו סופית.

כשיצא מהמחסן דוד מנחם החל לצעוד במעבר דוכני הירקות.

פניו רציניים, הילוכו נחוש, וידו האוחזת בתיק השחור נעה בהפגנתיות מצד לצד.

- "זה מנהל מחלקת ירקות של הסניף", בחצי אוזן שמע הדוד לִחְשׁוּשׁ של לקוחה סחה לבעלה ומכוונת מבט חצי-מסווה לעברו.

לקוחות נוספים הסבו מבטים אליו והביטו בו במבט שהדוד לא ידע לתאר, כיוון שלא הכיר עד עתה.

הוא שלח מבטים על סביבתו, ופתאום שם לב שכל עובדי המחלקה מלווים את צעדיו במבטי הערכה, הלקוחות מסמנים לעברו בניע ראש מלא כבוד, ואפילו מנהל הסניף ממהר לקראתו בצעדיו הקטנים ופונה אליו בחיוך לא אופייני ונדיר:

- "מנחם, סיימת להיום? באמת, אתה נשאר יותר מדי בעבודה. אשמח אם אוכל להתייעץ איתך מחר בנוגע לעניין כלשהו".

דוד מנחם חש מבולבל לרגע למראות עיניו ולמשמע אוזניו. הוא לא הבין מה השתנה דווקא היום. ורק תוספת המשקל החדשה בידו הימנית הזכירה לו: תיק הג'יימס בונד השחור. הוא שלח לעברו מבט מחויך של שביעות רצון, וחש כיצד הוא מתמלא בהתרגשות וגאווה.

בגו זקוף ובפנים חתומות הוא המשיך בהליכתו הבוטחת, מישיר מבט רם אל דלת היציאה.

הוא הגיע לתחנה, מבטו חמור סבר מתמיד, עיניו מכווצות אל האופק וראשו מוטה מעלה כמו מלא מחשבות הרות גורל על עתיד האנושות. 

על הספסל מיהרה אישה לדחוק זאטוט בטפיחות מהירות על עכוזו, שיפנה את מקומו למנהל עם התיק המכובד, ושאר יושבי הספסל צמצמו עצמם במקומם וסימנו לו לשבת בהרכנת ראש.

הדוד התיישב בזחיחות שְׁלֵוָה, התיק על ברכיו ואצבעותיו מלטפות את גלגלי הקוד הכסופים.

כל יושבי התחנה תרו בעיניהם אחר מראות להיאחז בהם, ובלבד שלא ייתפסו פוזלים ללא הרף לעברו של הדוד, סקרנים לגבי טיבו ותוכנו של התיק.

הם לא היו צריכים לתהות יתר על המידה.

כי לפתע נפתח התיק.

ללא התראה נבקע הממזר לשניים, החלק המחובר לידית נשאר בידו של הדוד, והחלק העליון נחבט בשוקיו ונתלה במהופך.

לא מסמכים ביטחוניים סודיים, לא נספחי עסקאות נפט גלובליות, לא עט יוקרה ואפילו לא מחשבון Casio פשוט נגלו לעיניהם החטטניות של עוברי האורח הזרים.

ראשונה היתה עגבנייה.

דשנה ובשלה מדי, החליטה שדי לה בחייה, התאבדה בקפיצה ונמרחה לרגליו של הדוד.

עוד בטרם החליט הדוד איך להסתירה מאחורי נעליו, התדרדרו בעקבותיה שני מלפפונים מצומקים, חרושי קמטים וצהובי ציצית. 

אחריהם, במהומת אלוהים, התנפלו על רגלי העומדים בתחנה עשרות עגבניות שרי שיכורות מתחושת החופש שניחתה עליהן ללא התראה. שלושה קישואים התגלגלו איתן, מחליקים במורד המגלשה המאולתרת. ואת ההדרן סיפקה בטטה בשרנית שנחתה במלוא כובד משקלה על זרת רגל ימין של הדוד, ולא הפסיקה לדדות בכבדות, עד שהגיעה לשפת הכביש, שם נפלה בקול חבטה עמום ונבלמה בין סורגי פתחי הניקוז.

יושבי התחנה, ביניהם אותם לקוחות מתלחששים שיצאו עימו מהסופר, עמדו לרגע המומים, ולאחר מכן החלו רודפים אחרי הירקות הסוררים של המנהל עם התיק המכובד. 

מסתירים צחוק כבוש הושיטו לו את תכולת התיק שהתפזרה.

הדוד לעלע 'תודה' חפוזה, ממהר לסגור את התיק ושוב לפתוח, כדי להכניס עוד עגבניית שרי סמוקה שהושטה לו.

האוטובוס באותו היום לא הגיע לתחנה במשך שעה ארוכה.

הדוד סיים את סיפורו והוא עוד בחצייה של הסיגריה השניה, אף שריר בפניו לא מסגיר את הסיפוק שחש נוכח געיות הצחוק שהרוויח מאיתנו ביושר.

"מה אני אגיד לכם", נאנח, "הכל חרטא".

-" נו, ומה עשית בסוף עם התיק?", שאלתי בסקרנות.

- "עאאאזוב אותי מהתיק הזה!" נפנף בגב ידו ושלח לעברי מבט מזלזל, "לא בשבילי השטויות האלה. 

    אבל מה שכן, דווקא השקית שלו טובה מאוד".

Shai Genezia שי גנזיה אושר happy happiness פסיכולוגיה חיובית אינטליגנציה רגשית positive psychology

להיות אני.

כמה פשוט להגיד ככה קשה לבצע.

קחו רגע ונסו לענות על השאלה הזו בקול רם.

כנראה שתתחילו מהשם שלכם ואח"כ תתחילו בספירת מלאי של התפקידים שלכם.

OK, אז מי אני?

אני אבא ובן, ואח, ובעל, ודוד, וחבר, ושכן, ועובד, ותלמיד, וקליינט, ופציינט, וכותב – ובעיקר מוחק.

אבל האם התפקידים שלי הם אני?

אנחנו מרובי תפקידים ופנים, כובעים ומסכות -  וכל אחד מאלו מגיע עם תדמית משלו, וגורר אחריו ציפייה חברתית מסוימת ואינטרס אישי שונה. ועכשיו, לך ותחלץ מתוך כל זה את ה'אני' שלך, ולך תמצא מה מייחד את ה'אני' הזה מכל 'אני' אחר בעולם.

אותו גרעין סובייקט אישי-קוהרנטי מתחבא לרוב תחת הגדרות (ואפילו סטיגמות) חברתיות שאנחנו מאמצים לעצמנו כדי לספק את הסביבה ולהשתלב בה.

אבל כל אלו לא נותנים לי מענה לשאלה: מי אני באמת?

מה מייחד אותי? איפה מתבטא הכוח שלי? מה התכונות שלי שיוצרות את האופי שלי? מה באופי שלי מאפשר לי לעשות את כל מה שאני עושה דווקא כמו שאני עושה ולא אחרת?

מה מביא אותי להצלחות שלי? מה גורר אותי לכשלונות שלי?

למרבה האבסורד, דווקא בעידן של נון-קונפורמיזם, שבו טיפוח האגו וההתרכזות ב'אני' ובאינטרס האישי כובשים שיאים חדשים – אנחנו עוד פחות מסוגלים להגדיר את עצמנו מאי פעם. 

כל אחד רואה רק את עצמו – אבל לא בטוח מה הוא רואה בדיוק.

עוד סיבה שמקשה עלינו להיות מי שאנחנו היא ציפייה תרבותית-חברתית נוספת,

זו הדורשת מאיתנו להתרכז במגרעות שלנו ולנסות כל הזמן לתקן ולחזק אותן, וכך לעלות על דרך 'ההתפתחות וההשתפרות' התמידית.

תפיסה כזו משדרת: 'אֶת התכונות הטובות שלך, אֶת מה שטוב בך, כבר ראינו. 

וזה ממש יפה, כל הכבוד. אבל זה לא מספיק. אתה חייב לשים לב לְמָה שאתה לא טוב בו, ולעבוד קשה ככל שתצטרך כדי להשתפר בתחומים בהם אתה חלש'.

כלומר, אם אני לא מספיק טוב בעבודת צוות או שהיכולת היצירתית שלי לוקה בחסר, הציפייה ממני היא להשקיע מאמצים בשיפור ותיקון התכונות החלשות האלה כדי להיות ' טוב יותר'.

מי לא מכיר ממקום העבודה את אותו משוב שנתי מסורתי, שבו המנהל מושיב אותך מולו להקריא לך רשימה של כל מה שאתה יודע שאתה טוב בו, ולבסוף מקנח בשתי נקודות לשיפור (לא יותר, כדי שתוכל לזכור אותן,

וכדי לא לבטל לחלוטין את השפעת החלק החיובי של המשוב).

המנהל מרוצה – הוא עשה מה שאמרו לו ובטוח שאתה בעננים. הרי קיבלת מלא מחמאות.

ואתה יוצא מהמשוב עם שיעורי בית: תקן את עצמך וחזור שוב בשנה הבאה לבחינה חוזרת.

תסכול.

אז אולי לא תאמינו, אבל את אותו התהליך אנחנו מעבירים את עצמנו מדי יום: 

כמה פעמים מצאתי את עצמי מכוון זרקור מסנוור לעבר כל מה שלא עובד לי, מה שחלש, ומה שלא מסתדר – מניח אותו תחת מיקרוסקופ ומתחיל לבחון ולהפוך ולשאול 'מה לא בסדר'. וכשחשבתי שכבר עליתי על מה שלא עבד עד עכשיו (ולרוב זו טעות), מגיע הניסיון לתרבת אותו בתנאי מעבדה (בדמיון, יש לי תמיד תשובה לכל בעיה, ולכל אמירה – אמירת נגד ניצחת).

ואז יוצאת לי איזו מוטציה צולעת ומלאכותית, אני מנסה בכל זאת לשכנע את עצמי שהנה, התגברתי על חולשה שלי, יצרתי יש מאין ורכשתי לעצמי את התכונה הזו שכל –כך חסרה לי (סבלנות, סבלנות – למה אין לי קצת ממך????). אלא שהיא מחזיקה מעמד בקושי יום עבודה – ואז מתמוטטת לתוך עצמה בקולות חרחור וגסיסה, ואני נשאר עם...נכון, תסכול. 

שוב תסכול.

וכאן נכנסת לתמונה הפסיכולוגיה החיובית.

והמסר שלה: המגרעות שלך הן לא אתה.

במקום להתרכז במה שלא עובד בך, האר באור בוהק את מה שכן עובד;

במקום להשקיע הון רגשי ופיזי וזמן בלתי מוגבל בלהיות טוב במה שאין לך כל עניין בו ושום ניצוץ של כישרון אליו, עדיף להכיר בעובדה שפשוט זה לא אחד הכישרונות שלך.

כמות המאמץ וההשקעה שידרשו ממך להשקיע כדי לשפר כישרון מוחלש או לא קיים היא עצומה – והשינוי לא יהיה כל-כך משמעותי ומשפיע.

לפי הפסיכולוגיה החיובית, התעסקות בנקודות התורפה שלי והשקעת מאמצים לחפות עליהן לא מביאה צמיחה או התפתחות, ובוודאי שלא תלמד אותי במה אני כן טוב.

לעומת זאת, התרכזות בתכונות הטובות שלי, זיהוי שלהן, חיזוק שלהן ושימוש בהן בחיי היום-יום – יובילו אותי לסיפוק, להצלחה, לשיאים חדשים ולמימוש אושר.

האמת? נשמע משכנע.

הבעיה, שאחרי שנים של התעסקות בחצי הכוס הריקה,

ודחייה של כל מחמאה כנה שקיבלתי ב'מחווה פולנית' נוסח "שטויות, זה לא כזה רציני", או "עזוב, באמת שלא עשיתי שום דבר..." - התקשיתי למצוא תכונות טובות שלי.

כלומר, מצאתי, אבל לא ידעתי מה מהן באמת שלי ואילו תכונות קצת...נו, מאולצות.

בנוסף, לא ידעתי מהן בכלל תכונות טובות:

הערכה עצמית גבוהה? אסרטיביות? עושר? תחרותיות? ייחודיות? אולי נתונים של דוגמנית-על?

בדיוק את השאלה הזו חקרו מרטין סליגמן, כריסטופר פטרסון וחברים נוספים,

ולאחר מחקר ארוך חוצה תרבויות, הם מצאו 6 מידות טובות אוניברסאליות, שזוכות להערכה כמעט בכל תרבות.

והנה השוֹק: כל רשימת התכונות שציינתי למעלה לא נחשבות מידות טובות אוניברסאליות, למרות שבתרבות המערב הן משאת ליבו של כל אדם שני שתתקלו בו (אתם לא, הבא אחריכם כן).

6 המידות הטובות הן:

חכמה וידע

אומץ

אהבה ואנושיות

צדק

מתינות וריסון

רוחניות ונשגבות

(מופיע אצל סליגמן, 2005 [2002], 155)

'וואוו, איזו רשימה', שרקתי בתדהמה, 'מאיפה יש לי כאלה תכונות?! מה אני, הדלאי-למה?' 

ובכלל, מה המשמעות של כל המידות האלה?

'חכמה' לדוגמה,

האם מי שיודע את כל התשובות ב-"1 נגד 100" נחשב חכם, או שהמידה הזו שמורה דווקא לאותו פרופסור שמתמחה בחקר ייצור הקרמיקה בתקופת הברונזה? 

ואיך מזהים 'רוחניות'? ואיך מתפרש 'אומץ'? ומה זאת 'אהבה'? (אמרו את זה קודם? לפני? לא משנה...)

6 מידות טובות ו-24 חוזקות

מזל שלא הייתי צריך גם לענות על השאלות האלה. התשובות חיכו לי בסבלנות בעמוד הבא:

כל אחת משש המידות מתבטאת ויכולה להיבנות במספר דרכים הנקראות חוזקות. לכל מידה החוזקות שלה (לרשימה המלאה לחצו על התמונה משמאל).

לדוגמה, המידה הטובה "חכמה וידע" מתפרשת בחוזקות כמו סקרנות, אהבת למידה, חשיבה ביקורתית, פרספקטיבה וגם יצירתיות. אדם עם מידה טובה זו יכול להציג כמה מהחוזקות האלו או אף את כולן.

מדובר בתכונות מוסריות, וכל אחד יכול לשפר את הכישורים שלו בכל אחת מהמידות האלה

על ידי רכישת חוזקה באופן מודע ורצוני (אימון, אימון, אימון).

אז מה תלוי פה בכישרון טבעי מולד?

לכל אדם יש מספר חוזקות שתלויות ונובעות מהכישרונות הטבעיים שלו, 

והן נקראות חוזקות חותם (Signature Strengths).

כך, כישורים חברתיים לדוגמה, הם כן משהו שאדם נדרש להתאמץ לעבוד עליהם, גם אם הם לא אחת מחוזקות החותם שלו. פשוט כי קשה להסתדר בלעדיהם.

אך במקביל עליו להשתמש ולפתח את חוזקות החותם שלו כדי להגיע לסיפוק ואושר אמיתיים בחייו.

איך אני יכול לדעת מה חוזקות החותם שלי?

חוזקות החותם של כל אחד נשענות על הכשרונות הטבעיים עימם הוא נולד – ושכלול שלהן באמצעות למידה והתנסות.

כלומר, כישרון טבעי ששכללת באמצעות רכישת ידע ושייפת באמצעות התנסויות חוזרות ונשנות

יצרו את חוזקת החותם שיש לך.

כשרון הוא בעצם כל דפוס של חשיבה, הרגשה או התנהגות, שניתן ליישם  אותו שוב ושוב באופן פרודוקטיבי (בקינגהם, קליפטון, 2010: 46).

אין חוזקת חותם ללא כשרון טבעי מולד.

למרות שלעיתים אנחנו מצליחים ללמוד לעשות משהו במידה סבירה, אין זה אומר שיש לנו את הכישרון או החוזקה. בד"כ, זה בא אחרי מאמצים לא פשוטים ואנו מצליחים להגיע לרמה שמאפשרת לנו 'להסתדר', לא יותר.

בנוסף, כל פעם שאנו נזקקים לבצע את הפעולה הזו אנחנו רחוקים מלהנות לבצע אותה.

לעומת זאת, הפעלת חוזקה מלווה בתחושת גאווה, סיפוק הנאה ותחושה של מימוש עצמי. 

אנחנו חשים מנצחים, התוצאה חיובית, התחושה חיובית – וכך גם ההשפעה של השימוש בחוזקה שלנו על הסביבה שלנו.

אז איך יודעים אם זו חוזקה אמיתית שלי או רק משהו שכבר התרגלתי לעשות?

 כשאתם בוחנים חוזקה שלכם פשוט ענו על השאלות הבאות:

האם אני יכול לבצע את הפעולה הזו בהתמדה לאורך זמן שוב ושוב?

האם אני נהנה לבצע את הפעולה הזו?

האם למדתי אותה מהר? האם אני לומד שיטות חדשות לשימוש בה במהירות?

אם עניתם לפחות על אחת מהשאלות הללו תשובה חיובית – זו חוזקת חותם שלכם.

מה חסר לנו עכשיו כדי להתחיל להשתמש בחוזקות שלנו?

קודם כל מודעות עצמית.

עלינו להיות מסוגלים לזהות את הכשרונות שלנו, אלו הייחודיים לנו -  ולהבחין אותם משאר היכולות הכלליות הממוצעות שפיתחנו במהלך הזמן.

לא מעט אנשים מתקשים להכיר בכשרונות שלהם מסיבות שונות:

פחד מחולשה: אנחנו רואים בחולשות שלנו חלון הזדמנויות לשיפור עצמי ולעומת זאת, מקבלים את

החוזקות כמובנות מאליהן – עד כדי התעלמות ממקורות הכוח שלנו.

לזכור: תיקון חולשה לא תעזור לי להגיע למצוינות ולא תוביל אותי למימוש עצמי ולאושר.

חשש  מכישלון: אח, כמה שאנחנו מפחדים לעשות את הצעד. כמה שפחדים מחזיקים אותנו צמודים חזק לקרקע. כמה שהחשש מפני "מה יקרה אם אני אנצל את החוזקות שלי – ובכל זאת אכשל" מצמיתים ומשתקים אותנו.

וכמה שכולם ייהנו לשמוח לאיד וללגלג עלי כשזה יקרה.

לזכור: כן, אפשר להפעיל חוזקה ולהיכשל. וכולם גם נכשלים מדי פעם בכך. זה תהליך מתמשך שלא מפסיק להתרחש: לנסות, ללמוד, לשכלל.

ואם ניסית כבר כמה פעמים וזה לא הצליח? במקרה הזה, נראה שזו אינה חוזקה אמיתית שלך או שניסית להפעילהּ במקום הלא נכון.

פחד מהאני: חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוכים עושים גם הם עבודת שכנוע טובה מאוד כדי לעכב אותנו מלממש את עצמנו: לחשוב שזה לא מגיע לי, שזה לא אני באמת. גם את ההצלחות שלנו אנחנו נוטים לשייך למזל או נסיבות ('זה היה קל', 'כל אחד יכול לעשות את זה').

לזכור: התעלמות מהחוזקות שלך מחשש שמא תמצא שאין כאלו בנמצא הוא החמצה אמיתית. 

יש אנשים שחושבים שמדובר בצניעות. הם טועים – להתעלם מחוזקותיך משמעו להתעלם ממי שאתה, ובעצם – זו הזנחה עצמית והתחמקות מלקחת אחריות על חייך.

מה עוד צריך?

כוח רצון. 

שלא כמו בפסיכולוגיה הכללית, שם אפשר לעצור או לתקן נזקים גם באמצעות השפעה חיצונית 

על המטופל (מתן תרופות או תרפיות פסיכולוגיות) - בתחום הפסיכולוגיה החיובית שינויים יכולים 

לבוא רק מתוך עצמי. עלי לקבל החלטה ולדבוק בה באמצעות כוח הרצון שלי – במטרה לשפר את חיי.

והכי חשוב: דע את עצמך.

הכירו את החוזקות שלכם!

ישנם מספר שאלונים שמסייעים לכל אחד לאתר את חוזקות החותם שלו.

אחד מעולה כזה נמצא בספר עכשיו – גלה את חוזקותיך (מאת מרקוס בקינגהם ודונלד קליפטון). 

בספר תמצאו הסברים מפורטים על חוזקות, כשרונות וכיצד לפתח אותם.

בנוסף, בסוף הספר תמצאו קוד גישה אישי למילוי שאלון בעברית, בעזרתו תקבלו תמונה מפורטת של פרופיל החוזקות שלכם. שאלון דומה, באנגלית, אפשר למלא באתר Authentic Happiness של מרטין סליגמן (נדרשת הרשמה). מילאתי את שניהם – התוצאות דומות, עובדה שחיזקה בעיני את הבסיס המדעי שלהם.

"שימוש בחוזקות שלכם מדי יום הוא מרכיב חיוני של 'החיים הטובים'" טוען סליגמן 

ומציע להשתמש בהן בכל תחומי החיים העיקריים  (2005 [2002]: 186).

להכיר את החוזקות שלי זה צעד ראשון וחשוב בכיוון הנכון.

לשכלל ולטפח אותן, ובעיקר - להשתמש בהן בכל סיטואציה (בבית, בעבודה, בזוגיות, בהורות וכו') 

זה כבר מפעל חיים רציני. עשייה מתמשכת שתביא לחייכם הנאה, סיפוק, משמעות. 

ובמילה אחת: אושר.

      

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: