נוסחת האושר: שליטה שלי

ספטמבר 2008

תקוע.

שוב פעם תקוע.

אני מביט באוטובוס חולף על פני בעיניים רושפות אש. הוא מחזיר לי נפיחת עשן מזלזלת ונעלם.

'כל עַכָּבָה לטובה', אני משנן לעצמי אמת נצחית, שכמעט אף פעם לא מצליחה להשתדך לרגע ממשי בהווה.

שש וחצי בערב, אחרי 13 שעות עבודה, וגם שעון הקיץ המונה את ימיו האחרונים, לא יכול לסתיו, שממהר להחשיך את העולם מוקדם מהצפוי.
קר.

'העיקר שעוד יום נגמר', מאגר משפטי העידוד המדולדל שלי נוקם בי על הזנחה של שנים, ואני מתחיל להקיף את התחנה במעגלים בניסיון (כושל) להתחמם ולהירגע.

כרגיל לשעה, התחנה עמוסה בצללים של וורקוהוליקים עייפים. את רובם אני מכיר, חולקים המתנה משותפת כבר שנים. אף אחד לא מחייך. כולם מכונסים אל עצמם, מתעלמים מכל נוכחות, כולל זו שלהם. מביטים בעיניים טרוטות לאופק, שנקי מכל חדש.
'אני אחד מהם?!', אני תוהה ובלי משים מתחיל להתרחק.

אם כבר לצעוד, עדיף קדימה.
אני שובר את המעגל שנכלאתי בו מבחירה, ומתקדם בצעדים מהירים, כמעט בריצה, לעבר התחנה שבמעלה הרחוב. 'אם אצליח, הרווחתי גם צעידה טובה וגם מקום טוב יותר לָשֶׁבֶת'.

הצעידה הנחושה מזרימה בי אדרנלין שמעורר תחושת שחרור דְּרוּכה.

אני מתקדם.

הדרך מתעקלת שמאלה, ומרחוק מתגלה התחנה, ממתינה לי מוארת וריקה. במרחק אפסי ממנה, ברמזור, זוהרות זוג ספרות ירקרקות ומטושטשות.

'אולי זה האוטובוס שלי', אני פותח בריצת אמוק. 'אני עולה עליו גם אם אצטרך לזרוק את עצמי לאמצע הכביש ולהימרח פרושׂ גפיים על החלון הקדמי שלו. שום עכבה, שום לטובה!'

האוטובוס מתקדם במהירות ומול עיני מתבהרות הספרות המרצדות המתחברות יחד למילה "הביתה" והן מתחילות לנטות שמאלה מחוץ לתחנה בעוד כנפי הדלתות מתכנסות פנימה וברכינה של השתתפות בצער מסמנות לי 'שוב אֵחַרְתָ'. הלב פועם בפראות, הנשימה נפסקת.

אני נעמד על הכביש, שולח יד אל הסדק שעוד נותר בין הדלתות, ומושך בכוח.

- "השתגעת??" הנהג נובח עלי בגבות מכווצות ופה קפוץ.

אבל אני כבר בפנים, צועד בהחלטיות לעבר צמד המושבים הלפני-אחרון באוטובוס, קורס עליהם בכבדות מתנשפת – ומיד פותח חלון.

'מי ישמע, כּוּלָה אוטובוס'...

אורות העיר נמרחים על החלונות סביבי, מתארכים ונמתחים בלי סוף,

בעוד המנוע רוטן בחרחור מקניט: 'ישיבות, טיוטות, פרויקטים, אפיונים, נספחים, קמפיינים'. מתי כל זה הפך משעמם ואפרורי כל-כך בשבילי?

על פניו, שום דבר לא השתנה. יש השפעה משמעותית לעשייה שלי, מתייעצים איתי בכל הזדמנות, הסמכויות וחופש הפעולה שלי גדולים משל כל אחד אחר במחלקה – מי לא היה רוצה להתחלף איתי?

את נסיעות הבוקר אני מנצל לקריאה, בערב אני חוטף מזה כאב ראש.

בכל זאת פתחתי את הספר:

"אדם לא טובע מפני שהוא נפל למים, אלא מפני שהוא נשאר בתוכם".

הרהור מטריד מתחיל לזחול מתחת לעור, ואני נרתע מלנבור וחוזר לחטט בו עד התחנה האחרונה:

'יכול להיות שבכל זאת פספסתי את האוטובוס?"

-"אורן, אנחנו צריכים לדבר, אני אתאם לנו פגישה?"

עשיתי את הצעד הראשון.

קבעתי שיחת "יחסינו לאן" עם המנהל שלי.

בשבוע שנותר לי עד לאותה שיחה, תכננתי אותה בראש בלי הפסקה.

בעיקר ביטלתי אותה שוב ושוב. ואז קבעתי אותה מחדש.

ושוב ביטלתי.

ידעתי מה אני רוצה, זיהיתי כבר מה לא עובד יותר עבורי.

אבל לא ידעתי איך להעביר את המסר בלי שהוא יישמע כמו אולטימטום.

וחששתי מהתשובה "לא".

אז התכוננתי.
לא כמו שמתכוננים למבחן. כמו שמתכוננים למשפט.

עם טיעונים, טיעוני נגד, וטיעוני נגד לטיעוני הנגד, עם ראיות, נאום פתיחה, נאום סיכום.

גייסתי כעדי אופי את כל ההישגים המרשימים ביותר שלי,

וכמליצי יושר את כל הקרדיטים שיכולתי לנצל לטובת המשימה.

לפגישה הגעתי עם הרבה מאוד...שתיקה.

- "אני איתך", אורן נשען על מסעד הכסא, ובאצבעות שלובות על הראש ממתין למוצא פי.

מה לעשות שקובץ משפטי הפתיחה שהכנתי נמחק לי מהראש, אין גיבוי ואין כפתור Back.

דממה בחדר. שאון הכביש פולש מבעד לחלון הסגור, ואפשר לשמוע בבירור כל אוטובוס המפליג הלאה מהתחנה.

- "על מה רצית לדבר איתי?"

- "תראה..."

כל הנאומים, הטיעונים והראיות נדחפים קדימה, מתכתשים על זכות הראשונים, נעמדים על קצה הלשון. אבל אף אחד לא באמת מעז לקפוץ.

אורן מסתובב בכיסא ופוזל בעין אחת לעבר עיתון מקופל בקצה הימני של השולחן.

פתאום הוא מתכופף, פותח מגירה ושולף ממנה שתי עוגיות 'לוטוס', כל אחת עטופה בשקית נפרדת. "רוצה?", הוא מנפנף בשקית האדומה מול עיני, קורע אותה ומטביע את תכולתה בכוס התה שלפניו.
העוגיה נפלה, לרגע צפה ללא תנועה על המים, ואז החלה לשקוע...

צונאמי של מילים התפרץ בבת-אחת:

"אורן, בשלוש השנים האחרונות מאוד נהניתי בעבודה שלי. במהלך הזמן הזה אהבתי לבצע אותה, השקעתי זמן בפרויקטים ובזמן קצר יחסית הספקתי להכניס חידושים ושינויים בתהליכי העבודה, להעלות את שביעות רצון המשתמשים, לייעל את איכות הממשקים שלנו ולא הסתפקתי בלעשות רק את העבודה שלי אלא פזלתי כל הזמן החוצה, לראות לאן עוד אפשר להגיע, איך להרחיב יותר את גבולות הסמכות, להתנסות, ללמוד ולהתמקצע בעוד תחומים. כל זה נבע מהנאה גדולה שלי לעשייה הזו.

אומרים ש" no pain no gain", אבל מבחינתי זה לא נכון. הישגים לא נקנים בייסורים. אלא בהנאה. אם אתה אוהב את מה שאתה עושה, אתה גם תהיה טוב בו. וזה  מה שאני מרגיש שעשיתי וכך חוויתי את העבודה"

לקחתי נשימה קצרה. אורן שקע לתוך הכסא, מרפקים נעולים על הידיות, מביט בי בדריכות רגועה.
רכנתי באחת לעבר השולחן, חטפתי עט ודף והתחלתי לשרבט תרשים.

- "יש תיאוריה שמתארת את מצב הזרימה שבו נמצא אדם כשהוא נהנה מעבודתו.
   כשהעבודה קשה מדי ליכולת שלו – הוא חווה חרדה, כשהעבודה קלה מדי ליכולת שלו  
   הוא חווה שעמום. רק כשרמת הקושי מקבילה לרמת היכולת הוא חווה סיפוק.

- "אאמממ", אורן הנהן, זוויות שפתיו התרוממו כלפי מעלה.
- "אני כרגע נמצא כאן", סימנתי באצבע על שיפוליו הימניים של הגרף, מביט איך זווית החיוך   
    של אורך מתאימה את עצמה לעקומת הגרף עליה הצבעתי.

- "המשימות מוכרות ולא מחדשות לי דבר, העבודה שלי הפכה לשגרה לא מספקת.
    אני משתעמם בעבודה, לא מרגיש שאני מתפתח או מקדם את עצמי ולא חושב שאוכל
    להמשיך בתפקיד הזה עוד זמן רב.

    בעבר דיברנו על קידום לתפקיד חדש, אבל בתקופה ההיא הרגשתי שעוד לא מיציתי את    
    התפקיד הנוכחי, ולכן דחיתי את ההצעה. אני יודע שאין תקן לתפקיד הזה כרגע, אבל
    היום אני נמצא בנקודה שאני מרגיש מוכן להתקדם, כאן או במקום אחר. אני רוצה
    שתשקול ותבדוק אפשרות להעביר אותי מהתפקיד הנוכחי לתפקיד החדש."

סיימתי בהתנשפות קלה. לא אמרתי אפילו חצי ממה שתכננתי להגיד, אבל הרגשתי שאמרתי מספיק.

אורן הביט בי בשקט. הדממה עברה לצד שלו.

הוא שקע עמוק יותר בכיסא, כתפיו התכנסו פנימה, כפות ידיו פרושות לפני, כאילו מנסה לעצור את מה ששמע עכשיו, או להחזיר את המילים אלי.

מאוחר מדי.

- "OK, קודם כל גם אני לא חושב שצריך לסבול בעבודה כדי להגיע להישגים. וחשוב לי שאתה נהנה מהעשייה. אתה באמת עשית כאן הרבה דברים מצוינים, וביססת את מקומך במחלקה ומהרבה בחינות גם את המחלקה".

'אני לא מאמין, הוא מסכים איתי. זה היה קל משחשבתי...'

- "אבל אף אחד לא מחזיק אותך כאן, ואני לא אעצור אותך מלהתקדם גם בחוץ".

אופס...

- "כמו שאמרת במצב הנוכחי לא ניתן לפתוח עוד תקן נוסף למחלקה, וגם לא אמור להיכנס תקן כזה בקרוב. לכן אין כרגע מי שיחליף אותך בעבודה שאתה עושה כדי שאוכל לקדם אותך הלאה. אני מבין את הצורך שלך להתקדם, אבל אני צריך לבדוק את הנושא ולהחזיר לך תשובה בקרוב".

- "Fair enough", אני ממלמל, מנסה לעבד את הנתונים, אבל בעיקר מאבד את הריכוז. "מתי אני אדע מה קורה?"

- "ברגע שאני אדע."

יצאתי מהמשרד, משאיר את הדלת פתוחה אחרַי.

בשעון 11:14. כל השיחה ארכה נצח שנמשך רבע שעה.

מה עכשיו?

למטה, לשחרר את האדרנלין המבעבע.
התחלתי להקיף את הבניין בצעדים מהירים. השיחה משתחזרת שוב ושוב בראשי. פתאום כל משפטי המחץ המשכנעים חוזרים מאִי-הַסְּפֵקוֹת הסקלרוזי שהם גלו אליו מרצון. ואני, מקבל את שיבתם בסלחנות מופלגת, ומטייח בעזרתם סדקים בעבודת השחזור העדינה שלי.

תחושת שחרור דרוכה.

מה תהיה התשובה?

האם ה"לא", אורב לי בפניה הבאה?

יכול להיות שאני שוב...

תקוע?

...

 אושרhappy happiness פסיכולוגיה חיובית אינטליגנציה רגשית positive psychology shai genezia

חברים, החלק האחרון במשוואה מגיע, והוא המורכב והמעניין מכולם.
והוא גם לב העניין:

עוד 40% אושר שנמצא באחריותנו ובשליטתנו המלאה.

אחרי שגילינו שהגנים שלנו אחראים לכ-50% מהנטייה שלנו להיות מאושרים (ושגם פה יש לנו יכולת להשפיע ולשנות במידה מסוימת); ואחרי שגילינו שנסיבות חיים משפיעות באופן מוגבל על רמת האושר שלנו (וגם כשיש להן השפעה היא פחותה מ-10% מכלל רמת האושר שלנו) – הגענו אל החלק של האושר שלנו שנמצא כל-כולו בשליטתנו. האושר שתלוי באופן החשיבה שלנו, בעיסוקים שלנו, באיכות הקשרים החברתיים שלנו, ובעשייה שלנו. זה החלק שבו עלינו להשקיע את מרב המאמצים, לפתח מודעות,  לגלות יוזמה ולהיות אקטיביים
כדי לשנות את מה שדורש שינוי ולקדם את עצמנו למקום שאנו רוצים להיות בו (ראו סיפור אישי למעלה).
על אותם 40% אומר סליגמן: "אם תחליטו לשנות אותם (ראו הוזהרתם! כל אחד מהשינויים האלה כרוך במאמץ ניכר), סביר להניח שרמת האושר שלכם תעלה ותישאר גבוהה יותר לאורך זמן" (סליגמן, 2005 [2002], 78).

כיום, מקובלת בקרב חוקרי הפסיכולוגיה החיובית הגדרתו של סליגמן לאושר:

אושר הוא חוויה המשלבת הנאה, משמעות ומעורבות (סליגמן, 2005 [2002], 295)

ההגדרה הזו מתייחסת למכלול חוויותיו של האדם במהלך חייו – ולא לרגע ספציפי כלשהו בחייו.

כלומר, יכול להיות שהיום את דווקא כועסת ואתה עצוב, אבל באופן כללי אתם מאושרים
(בן שחר, 2008 [2007], 43).

לפי ההגדרה הזו, האושר נשען על 3 בסיסים עיקריים, לכל אחד מהם נקדיש זמן כדי להבין ולתרגל אותו:
1. הנאה  

2. משמעות  

3. מעורבות   
בפוסט הזה נתמקד בהנאה, לא לפני שאספק את הסקרנות שלכם לגבי שני הבסיסים האחרים בכמה מילים (נחזור אליהם בפוסטים מאוחרים יותר):

מעורבות: כמות ואיכות הקשרים החברתיים שיש לנו משפיעים על רמת האושר בחיינו. מעצם היותנו יצורים חברתיים – ככל שנחזק את הקשרים הבינאישיים, כך נקטין מנגד תחושות של בדידות וניכור, ונגדיל את רמת האושר בחיינו.

משמעות: הרגשות והתחושות שלנו הם אמיתיים ובעלי חשיבות בעינינו. כך צריכים להיות גם הגורמים להם. כלומר, כדי שנחווה אושר מלא, עלינו לדעת ולהאמין שהגורמים לרגש שלנו הם בעלי משמעות, שהעשייה שלנו בעולם היא משמעותית, שיש תכלית לפעולות שלנו, למטרות שהצבנו לעצמנו ולחיינו בכלל – זאת, מעבר להנאה החושית שאנו מפיקים מאותן פעולות.

הנאה:

מתחלקת ל-2: הנאות חושיות וסיפוקים.

הנאות החושים הן החיים המהנים.
מדובר בהנאות שטחיות או גבוהות, המספקות לנו תחושה טובה, אך חולפת וזמנית.
הנאות שטחיות:

אלו הנאות החושים שלנו. טעם, ריח, מישוש, ראיה, שמיעה מעוררים בנו תחושות של התלהבות, התרגשות, הרפיה, אקסטזה. ההנאות הללו הן הנאות שטחיות-ביולוגיות, המספקות לנו אושר זמני, רגעי שנעלם ברגע שהחוויה החושית נגמרת.

כדי לחזור ולחוש אותן, אנו צריכים לשחזר שוב את אותה התחושה על-ידי ביצוע אותה הפעולה.

אלא שאנו מתרגלים מהר מאוד להנאות האלה, ולכן גם קשה לשחזר אותן במרווחי זמן קצרים מדי.

אחראי לכך תהליך עצבי המתרחש במוחנו ונקרא התרגלות.
הנוירונים במוחנו 'נדלקים' ברגע שמגיע אליהם מידע חדש, ומוכוונים להתעלם מאירועים חוזרים.

זו הסיבה שאם תנסו לשמוע שיר אהוב אחרי הרבה זמן שלא שמעתם אותו, באמת תתרגשו ממנו שוב.
אבל אם תשמעו אותו כמה פעמים ברצף, לא תצליחו לשחזר את אותה רמת התרגשות בפעם החמישית כמו זו שחוויתם בפעם הראשונה ששמעתם אותו.

אותו דבר עם אוכל או כל דבר אחר: הטעימה הראשונה תהיה הנאה צרופה. הבאה אחריה פחות, ובשישית – סתם ערימה של קלוריות בלי שום הנאה חושית.

בשני המקרים הסיבה לכך היא שהפעולה שביצענו 'הציתה' את הנוירונים במוח בפעם הראשונה, המוח עיבד את המידע החדש וסיפק לנו את תחושת ההנאה. בפעמים החוזרות, הנוירונים לא 'הוצתו', לא הגיע מידע חדש למוח  – ולכן ההנאה פחתה.
אנשים בעלי נטייה הדוניסטית, יתרכזו בהנאות החושים, שהן קלות להשגה ומספקות אושר עכשווי, מהיר וזול – גם אם רגעי. בעצם, הם יסתפקו בקיצורי דרך לאושר.
אלא שתחושת האושר מהנאות שטחיות נעלמת מהר מדי – ולעיתים, חלקן גורמות לתחושת חֶסֶר ממשית כשהן פוחתות, ואז הצורך לחזור ולחוות שוב את אותה הנאה מכניס את ההדוניסט למעגל תשוקה שלא ניתן להשביע. ההנאה הופכת לתשוקה והתשוקה להתמכרות (כך עובד המכניזם הממכר של עישון, אלכוהול, מתוקים וכו': הצורך לספק את התשוקה חזק מכוח הרצון).  

עם זאת, אל תזלזלו בהנאות החושים, יש להן תפקיד חשוב בחוויית האושר הכללית שלנו.

סליגמן מציע: מצאו את המרווח האופטימלי ביותר שמתאים לכם, כדי שההנאה תמיד תהיה מלאה ושלא תיפלו לתוך תהליך ההתרגלות.

הנאות גבוהות:
אלו הן תחושות המתעוררות עקב התרחשויות מורכבות יותר ולא מבוססות רק על חוויות חושיות.
השלמת משימה קשה בהצלחה, קידום בעבודה שהתאמצת לקבל, זכייה בפרס אחרי אימונים מפרכים –
כל אלו הן הנאות גבוהות שמעניקות לנו אושר הישגי. בעקבותיו אנו חווים תחושות כמו: התלהבות, התרגשות, שמחה, הרפיה.

גם האושר הזה הוא אושר זמני, למרות שלרוב התחושה החיובית נמשכת על פני יותר זמן מההנאה
ההדוניסטית – ימים ואף שבועות.

סיפוקים

הם החיים הטובים.
בעוד הנאה תלויה בחושים ומספקת צורך ביולוגי, הרי הסיפוק תלוי ביכולות ומספק צורך פסיכולוגי.
אנו חשים סיפוק, כשאנו עוסקים בפעילויות שמעסיקות אותנו ומושכות אותנו באופן מוחלט: קריאה, כתיבה, ריקוד, שירה, שיחה, ספורט ועוד.

תחושת סיפוק היא עמוקה יותר מההנאה החושית. סיפוק לא כולל הנאה חושית – הסיפוק, בעצם, חוסם כל סוג של רגש.

כלומר, במהלך הפעילות שמסבה לנו את הסיפוק נחסמת המודעות העצמית שלנו, אנו שקועים כל-כולנו בפעילות, לפעמים אנו מאבדים תחושה של זמן ומקום וחוסמים גם תחושת רגש כלשהי.

רק בדיעבד, לאחר המעשה (ולא תוך כדי שאנו שקועים בו) נצליח להתפנות ולנתח את התשובות שהפעילות גרמה לנו להרגיש ואת השפעתה עלינו.

חשבו מה קורה לגוף, לשכל ולנפש שלכם כשאתם שקועים כל כולכם במשהו שאתם מוכשרים בו:

 אתם מרוכזים

 היעד שלכם ברור

 המשימה מאתגרת ודורשת מיומנות

 מעורבותכם עמוקה ולא מאומצת מדי

 קיימת תחושת שליטה

 הזמן עוצר מלכת

 המודעות העצמית נעלמת

 ומעל הכל: מהעשייה המרוכזת נעדר כל סוג של רגש.
כיוון שאין מודעות עצמית, אין רגש מעורב בעשייה. וכיוון שאנו נמצאים במצב של זרימה, שבו אנו חווים שליטה מוחלטת בעשייה שלנו, הרמוניה ואחדות בינינו לבין הפעילות – אין לנו צורך בהם (סליגמן, 2005 [2002], 137).

את המצב התודעתי שיוצרים הסיפוקים בחיינו נהוג לכנות זרימה (Flow), וחקר אותו
פרופ' מייק צ'יקסנטמיהאי (Csikszentmihalyi, 1990) [נשמע סיני, אבל הוא ממוצא הונגרי אריסטוקרטי...])

צ'יקסנטמיהאי חקר בין היתר, 2 קבוצות של מתבגרים: 250 ילדים שעסקו בפעילויות מספקות ומאתגרות,
שהניבו להם הרבה שעות של עניין (=בעלי תחושת זרימה רבה),
ו-250 'ילדי קניונים', שאת רוב זמנם הוציאו בצפיה בטלויזיה ושיטוטי קניות ומזון מהיר בקניון
(=בעלי תחושת זרימה מועטה).

המתבגרים שהרבו לעסוק בפעילויות מספקות שהביאו אותם לידי תחושת זרימה, עלו על פני הקבוצה האחרת בכל הפרמטרים שנבחנו, לבד מאחד: הם האמינו שאלו מהקבוצה השניה נהנים יותר...

גם אנחנו, רוב הזמן נעדיף לבחור בקיצורי הדרך של ההנאות, כמו לצפות בפעם המליון בעוד פרק של "חברים" מאשר לעשות משהו מספק כמו לצלוח את "מלחמה ושלום" (אגב, טיפ: כל המחקרים בתחום מצביעים על כך שהצפיה בקומדיה בטלויזיה מעלה את הסבירות לתחושת דיכאון קל  במהלך הצפיה...)

אבל זה בדיוק העניין: אין קיצורי דרך לסיפוקים.

כדי להגיע לסיפוק, עלינו לדעת במה אנחנו הכי טובים, ולעצב את חיינו כך שנשתמש בהם וננצל אותם באופן מלא ככל האפשר: בעבודה, באהבה, בחברות, בהורות ובכל תחום אחר בחיינו.

דרוש מאמץ כדי להרוויח את האושר הטמון בהם עבורנו.
ודרוש אומץ כדי להוביל את חיינו לשינוי שמוביל לאושר.

התחומים בהם אנו טובים נקראים חוזקות אישיות, ועליהן נדבר ממש בקרוב...

בינתיים, כדאי להתחיל לחשוב: במה את/ה הכי טוב/ה? מה החוזקות האישיות שלך? והאם את/ה באמת מנצל/ת אותן בחיי היום-יום שלך?

תרגיל לפוסט: הנאות וסיפוקים.

 Shai Genezia, אושר, פסיכולוגיה חיובית, אינטליגנציה רגשית, Happiness, Happy, positive psychology, EQ

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: