יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

מבוא (חלק ב'): כשהאושר זורם בדם...



מרץ 2007, 09:15

רץ.
שתים-שתיים אני גומע את המדרגות לקומה הראשונה בדרך למשרד.
אני יודע שאני מאחר. לא יודע לאן.
מציץ בחטף מבעד לדלתות משרדים פתוחות לראות מי כבר הגיע. אין זמן להגיד שלום.
בטח מחכים לי.
הייתי צריך לצאת יותר מוקדם.
אפילו אשתי זירזה אותי לקום הבוקר, וזה סימן ממש רציני שכבר מזמן הייתי צריך להתעורר לבוקר החדש.
"עזבי", פיהקתי לה, מתמתח ומנסה לשחרר את הליפוף של השמיכה סביב רגל שמאל,
"עד שמצאתי איפה לחנות...תני לנצל את זה עד הסוף".
-" בוקר טוב, זה הסוף", היא מחזירה אותי למציאות בפסקנות פסימית במיוחד.

"והתלהבת לגמרי עם החניה: כביש ללא מוצא במרחק יום הליכה מהבית,
שעות לקח לך להיכנס מרוב שהיא צרה, ובדיוק מול חדר אשפה – כך שבטח מְפַנֵּי הזבל שרטו לנו ת'אוטו".
-"שטויות", אני כבר מלעלע את משחת השיניים, וביד הפנויה מנסה למשוך כלפי מעלה את שרוול המכנס. החארות האלה עם פחי הזבל שלהם. מה הם שורטים לי את האוטו? הם לא יודעים שאני צריך למכור אותו?

לאורך המסדרון מסנוורות נורות PL צהובות תמונות מצטיינים משנים קודמות.
אני סורק תוך צעידה מהירה את הקיר, גם אני תלוי כאן.
האור החודר מבעד לחלונות הענק שלאורך הקירות – לא מגיע אלי,
ואני מחיש עוד יותר את צעדי על השטיח המאובק.
-"תצטרכי לחכות ששי יגיע, הוא מומחה בזה, רק הוא יעזור לך", אני שומע קטע שיחה,
 ופונה ימינה למקום שלי
-"מתי הוא בא?"
-"בד"כ הוא בא מוקדם, לא יודעת איפה הוא היום. אבל הוא כאן המאסטר בעניינים האלה. לא זזים בלעדיו"
-"תפס עמדה טובה, ממש על הסוס"
אני לוקח נשימה עמוקה, מותח על שפתי חיוך מאולץ, ומפתיע אותן מאחור באותו משפט חבוט
שהפכתי לסלוגן שלי: "אין בנאדם שאין לו תחליף. בוקר טוב".
עוד יום התחיל – ואני על הסוס.
בסחרחרה בלונה פארק, מסתובב על ציר קבוע.
תקוע.


השאלה הבאה מיועדת לבעלי דוקטורט במדעי הרוח, רצוי בספרות השוואתית.
קראו בבקשה את שני השירים שכאן, וענו על השאלה שמתחת:
והשאלה: מה האווירה העולה מכל אחד מהשירים?
(כן, אפשר לצלצל לצביה, המורה לספרות מכיתה י"ב, אני מחכה...
אגב, כבר קיבלתם ציון לשבח על תחזוק אופטיומיות בריאה, רק כי אתם מאמינים
שעדיין תוכלו להשיג אותה עם מספר טלפון ולא עם מספר חלקה).

תכלס, מספיק לרפרף על השורות כדי לראות  שבשיר של שמר יש המון מילים שמחות
(שמחתי, לחולל, אשיר, ארקוד, כוחי, יצהל).
בשיר של רחל המילים טיפ-טיפה פחות שמחות (אֶבֶל, עצב, יתמות, שחור, חַיִץ, שונה, נבדלת).
אף אחד לא כותב במנותק מהרגשות שלו, ו
סביר שמשהו מאופי המשוררות נמצא בשיריהן.
ידוע לנו שאף אחת מהן לא חוותה בחייה מצבים קיצוניים וטראומטיים של עוני, רעב,
לא היתה חסרת בית ולא נמצאה במרכזו של אסון טבע גדול.
אז מה ההבדל?
או אם נצא לרגע לקונטקסט רחב יותר, השאלה תהיה:
מדוע אדם אחד חווה את חייו בצורה חיובית ואחר בצורה שלילית?

במחקר מפורסם שבחן את הקשר שבין אושר לתוחלת חיים, ביקשו מ-178 נזירות
לכתוב בעת ההשבעה שלהן למנזר, קטע קצר המתאר את חייהן עד לרגע זה.
למה דווקא נזירות? כי הן הדבר הכי קרוב לשיבוט של בני אדם:
הן ניזונות מאותו מזון, סוגי הפעילות ושעות השינה שלהן דומים,
הן לא פעילות מינית,
מעמדן הכלכלי זהה, הן מקבלות אותו טיפול רפואי וכו'.
כלומר, חייהן כקבוצה סגורה מנטרלת השפעות סביבתיות רבות.
ובקיצור - גן עדן לחוקרים!
על פניו, הן גם אמורות להאריך חיים ללא הבדלים גדולים. נכון?
אז זהו, שלא.
למרות שאין הבדל באורח חייהן - יש עדיין הבדלים באורך חייהן.
החוקרים, שקראו את הקטעים הקצרים שכתבו הנזירות, מצאו הבדלים
בכמות הרגשות החיוביים שהובעו בהן (כמו בשירים לעיל) - ולפי אלו דירגו את  אותם מכתבים.
ואלה חלק מהתוצאות:
"90% מתוך 25% מכלל הנזירות שהביעו מידה מירבית של שמחה ואושר היו עדיין בחיים בגיל 85,
לעומת 34% בלבד מתוך 25 האחוזים מכלל הנזירות שהביעו כמות מזערית של שמחה ואושר"
(תיאור המחקר ותוצאותיו מופיע גם אצל סליגמן, 2005[2002]:17-19)

החוקרים למדו מהמחקר, שאושר משפיע במידה מסוימת על תוחלת החיים.
הם למדו עוד דבר, בעקיפין: לאופי יש משקל לגבי רמות האושר שאנו חווים.
כלומר - לגנים שלנו יש השפעה על מידת האושר שלנו.
(אגב, רחל נפטרה בגיל 41, שמר בגיל 74. אבל זה סתם קוריוז).

במחקר על התורשה של האושר שנערך ב-1996 (David T. Lykken & Auke Tellegen)
נמצא ש-44% מהמתאם הגנטי של תאומים זהים נקבע על ידי גנים.

ליקן טען בהסתמך על מחקרו על תאומים שחצי מרמת האושר שלנו הוא תורשתי
(נקבע מראש על ידי גנים) והחצי השני הוא תלוי סביבה.
מחקר חוזר שנעשה על אותם התאומים לאחר 10 שנים
חיזק עוד יותר את הטענה שעלתה מהמחקר הקודם –  וגילה ש-80% מהשינוי ברמות האושר היה מולד.
המחקר הזה היה מחקר פורץ דרך, שהשפיע על כל תפיסת האושר בקרב החוקרים.
כיוון שאם 44% מהאושר נקבע על ידי גנים, הרי שיש מעט מאוד לעשות כדי להשפיע עליו.
כשקראתי את זה בפעם הראשונה, עמדתי באוטובוס הומה, נתלה עם יד אחת על עמוד,
ומחזיק ביד השניה ספר (מתעקש לקרוא, גם במחיר של שחזור תנוחות שהאבולוציה כבר מזמן ויתרה לנו עליהן),
ומרוב שוק פלטתי בקול בריטון עמוק את המילה היחידה שאני יודע ברוסית: "דָּה?!"
כאילו, מה?
אם כל-כך הרבה קבוע מראש, למה אני מתאמץ בכלל?
כבר 3 חודשים אני טוחן ספרים על אושר סתם?
כל הפסיכולוגיה החיובית הזו מסתכמת בסוף בלהאשים את אמא שלי?
תודה, את זה אני יודע לעשות לבד.
כנראה שאת ה"דה?!" שלי שמעו עוד כמה אנשים באוטובוס,
שנעצו בי עיניים, והתחילו להתלחשש בינם לבין עצמם על טבעו של הרוסי השחור המוזר הזה
("רוסי שחור? באמת, 'מה רבו מעשיך השם, כולם בחכמה עשית'. חוץ מאת זה...").
לא היתה לי ברירה, אלא להתחפר עמוק בתוך הספר ולהמשיך לקרוא.

מזל שהמשכתי. מצאתי 3 סיבות טובות למה המאמץ שלי כן שווה:
1. יש לנו עוד יותר מ-50% מהאושר שהוא תלוי סביבה - כלומר, תלוי בנו ולא בגנים שלנו.
    ועם זה - יש הרבה מה לעשות.
2. בנוסף, הרבה תכונות מולדות הן תכונות אפיגנטיות (Epigenetic),
    כלומר תכונות היכולות להשתנות ולהתעצב בעקבות השפעות סביבתיות חיצוניות.
    כך, הנתון הבסיסי המולד של האושר יכול גם הוא להשתנות במהלך החיים,
    עקב השפעות סביבתיות (גיל, מגדר, אמונה, חברה, זוגיות וכו') ומגוון חוויות החיים.  
    כלומר, יש לנו גם יכולת להתעלות מעל הגנים (הדפוקים?) שלנו.
3. וחשוב הרבה יותר: במהלך השנים התברר, שהנדבך של האושר התורשתי
    (שעובר בגנים) הוא זה ההדוניסטי (הנהנתני).
    כלומר, זה שאחראי על התחושות הטובות וההנאות מאירועים ומפעילויות ספציפיים –
    ולא על תחושת האושר המתמשכת.

יופי. עכשיו כבר הייתי הרבה יותר רגוע.
וגם הרבה יותר מתוסבך:
"על איזה נדבך הדוניסטי הם מדברים?
ואיך אני מארגן לי צמודה חדשה בדמות "תחושת אושר מתמשכת", שתעשה לי נעים בגב?"

אמממ...שאלות, שאלות. המסע רק מתחיל...
אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:

אני גם כאן:

2 comments:

  1. כמו תמיד, הפוסטים שלך משאירים חומר למחשבה...
    הפעם, הרגשתי שהוא גם יותר זרם.
    והשיר סגר לי עוד פינה.

    השבמחק
  2. גם פרויד הודה בסוף שלא הכול דטרמיניסטי.....

    השבמחק

מסכימים? חושבים אחרת? רוצים לשאול? לבקש?
זה המקום שלכם להגיב, לקחת חלק, להשתתף ולהשמיע את דעתכם.
קדימה!