נוסחת האושר: גנים ותורשה

(כל) בוקר שבת, 1986

07:30:

- "שי, יא' עָיוּנִי, אוּם" ('שי, עיניים שלי, קום')

- "חרררר...". התגובה היחידה הנשמעת מהכיוון שלי היא נחירה עמומה.

07:40:
- "חַבִּיבּ אַלְבִּי, אוּם, אוּם" (מחמד ליבי, קום, קום').
- "עוד קצת...", אני מתהפך לצד השני וליתר ביטחון גם חופר גומחה עם הראש מתחת לכרית.
- "טַיֶּיב..." (טוב).

07:45:
- "אוּם יא' אִבְּנְ'אַל מֶחְרוֹם (תרשו לי לא לתרגם), אוּם. שעה שמונה פחות רבע. אוּם!"

מטושטש וקצת המום משינוי הטקטיקה המהיר, אני פוקח חצי עין, ורואה מבעד לסורגי הריסים הדביקים את סבתא שלי. נשענת על מטאטא מותש ובעיניה אש שלהבת-יָה.
- "סבתא...", אני מתחנן, "שבת...".

אבל גם אני יודע שמדובר בטיעון מגוחך שאין לו כל השפעה עליה.
למה האבק אכפת לו ששבת היום? האבק כָּפֵר! (גוי, נא לקרוא במלעיל).
והיא כבר ערה מחמש (בימי חול היא קמה ב-02:30, רק בשבת היא מרשה לעצמה להתפנק),
מנהלת מלחמת חורמה חסרת סיכוי נגד הגוי הזה, שידו בכל.
החדר שאני ישן בו הוא האחרון שנשאר עוד לאוורר, לאַבֵּק, להפוך מזרונים, לרסס בפְלִיט
(כבר שנים שאין פליט. היא מרססת ב-K-300, אבל עדיין קוראת לזה פליט) ולטאטא. בשבת לא שוטפים.

כן, סבתא שלי היתה חולת ניקיון. ומכל הנכדים שלה, אני הייתי הנכד האהוב והמועדף ביותר !
למשימות הניקיון:
לשטוף את כל הבית ב-3 דליי מים - אחרי כל ארוחת צהריים (למרות שאכלנו רק במטבח);
להפוך את המזרנים בכל המיטות - כל בוקר (גם במיטות שמזרניהן לא חוו טביעת גוף אנוש כבר שנים); לרסס את כל הוילונות (כן, לרסס) ועל הדרך לנקות תריסים - בכל יום חמישי; ולטפס על אהילי המנורות להבריק מבחוץ ומבפנים – בכל פעם שסבתא היתה מפלבלת בעיניה כלפי היושב במרומים ומתאוננת "אוי, דַּהְרִי, דַּהְרִי" ('אוי, הגב שלי').

בטח תחשבו "מסכן, איזה ילדות טראומטית..."

איפה! טראומה אולי לחשבון הבנק של סבתא שלי.
באותה תכיפות שהיה מתעורר בה זעם (מהול בקבלה כנועה ולדעתי, אפילו קצת געגוע) על הלכלוך, היו מתעוררים בה גם נקיפות מצפון על העסקת קטינים. וכך, מדי שבוע, היא היתה ממרקת גם את מצפונה כשהיא 'דוחפת' לכיסי שטרות של גולדה (10,000 ₪, שהם 10 ₪ של היום, שהם ה-מ-ו-ן כסף בעיניו של ילד, במיוחד בזמנים בהם במבה עלתה 80 אגורות).
בקיצור, פתחתי עסק מכניס מאוד כבר בגיל 9, אלא שבהעדר מנהל חשבונות מנוסה, כל הכסף הלך לקיוסק השכונתי על ביסלי טאקו וחוברות להיטון...
אבל לא רק כסף היא העבירה אלי.
נראה לי שירשתי ממנה את הגן הזה. כן נו, זה שאחראי על האובססיה הזו. שכמו התקרחות, כנראה מדלג דור. הגן של הניקיון.
תשאלו את אשתי.

כולנו רוצים להיות מאושרים.

בארה"ב זה לא נגמר ברצון.

החתירה לאושר חקוקה בחוקה כזכות יסוד - The Pursuit of happiness (ניסוח מתחכם: המדינה לא מתחייבת שתהיה מאושר, אבל היא תתן לך לרדוף אחריו. תכלס, הם פשוט כתבו בחוקה: "אושר? לך חפש!")

זו גם עובדה שנגזרת מהביולוגיה שלנו: אנו מתוכנתים ביולוגית להתרחק  מכל מה שמכאיב, מפחיד ומעציב אותנו, ולנסות להשיג כמה שיותר ממה שמהנה אותנו. כדי להגן עלינו הישרדותית, לשבח את הגזע ולדאוג לדור העתיד שלנו.

אבל האם זה אושר?!

(כן, גם).

מאז שחר הפילוסופיה לא הפסיקו המוחות הגדולים ביותר לנסות ולמצוא מהו אושר אמיתי, ואיך להשיג אותו.

מקהלת ("ושבחתי אני את השמחה" [ח, 15]), דרך סוקרטס (חיזוק ערכי המוסר), אפלטון (משטר חזק והגון), אריסטו (מימוש הפוטנציאל האישי), האסכולה הסטואית (בחינת הדברים בשכל תוך שליטה עצמית והתייחסות אינדיפרנטית לתרחישי החיים), קפוץ לקאנט (ביטול חשיבות האושר והעדפת עשיית "הדבר הנכון") ושפינוזה (אחדות בין אדם, עולם ואל) – ועד למחקר המודרני:

כולם מחפשים, מתחבטים, מתלבטים, מוצאים ומאבדים.

אחרי שקראתי גבעות של ספרים ומאמרים על מה שיש לכל אלו ללמד אותי על מהות האושר, הייתי כל-כך עמוס בידיעות ובפרטים שהרגשתי אבוד לגמרי. לא האמנתי כמה הגדרות קיימות לאושר, ועד כמה הוא העסיק ומעסיק הוגים מכל התרבויות ובכל הדתות.
אבל כל ההגדרות האלה לא עזרו לי. כמעט כל פעם שקראתי  הגדרה חדשה לאושר, ושכנעתי את עצמי "או! זו הגדרה טובה, אני נצמד אליה" – שבוע אחרי כן מצאתי הגדרה אחרת, שנראתה לי לא פחות משכנעת.

בכל כאוס ההגדרות האלה, לא יכולתי להימנע מלשאול שאלה אדיוטית משהו: אז מי צודק?

כנראה ששאלה דומה שאלו גם חוקרי הפסיכולוגיה החיובית. כי איכשהו מצאתי שבמידה מסוימת, מבחינת הפסיכולוגיה החיובית  – כולם צודקים.

הגדרת האושר של הפסיכולוגיה החיובית שואבת הרבה ממסקנותיהם של רוב הפילוסופים וההוגים הללו. בנוסף, היא נשענת כמובן גם על מחקרים ומאמרים עדכניים שנערכו ונכתבו בנושא.

הפסיכולוגיה החיובית מצאה 3 גורמים עיקריים הקובעים את רמת האושר שלנו, ולפיהם נקבעה נוסחת אושר שנראית כך (אל תדאגו, זה הולך להיות פשוט. בעיקר בגלל שמספרים ונוסחאות מפחיתים דרסטית את רמת האושר שלי...):

3 הערות למשוואה:

1. הנוסחה מתייחסת לאושר מתמשך, כלומר לתחושת הרווחה האישית מחיינו,
   ולא לרמת אושר רגעית, שאותה אפשר להעלות בקלות יחסית (ועליה נדבר בקרוב).
2. האחוזים הם ממוצעים בלבד ולא מספרים קבועים כמובן.
3. הנוסחה רלוונטית לאזרחים החיים במדינות מפותחות, דמוקרטיות, שלא סובלות מעוני, מלחמות קיום ושחיתות שלטונית (כן, אנחנו כן נכללים בהגדרה הזו. כמה מפתיע...)

בשלושת הפוסטים הבאים אני אנסה להסביר את חלקי המשוואה.

גנים ותורשה:

בפוסט הקודם עלתה שאלת השפעת הגנים על רמת האושר האישית, 

וראינו שמדובר באחוז ניכר שנקבע עבורנו מראש עם לידתנו.
ממצא זה הביא את החוקרים ליקן וטלגן (David T. Lykken & Auke Tellegen)

למסקנה ש"לנסות ולהיות מאושר יותר שווה לניסיון להיות גבוה יותר" (1996, עמ' 189),

כלומר חסר סיכוי.

אלא שמחקרים חדשים יותר מערערים את הטענה הזו מכמה כיוונים:

1. רמת האושר הבסיסית שאנו נולדים איתה יכולה להשתנות במהלך החיים באמצעות נסיבות החיים והשפעת הסביבה וכן בעבודה אישית. לדוגמה, אדם שנולד ביישן ומופנם, יכול לעבוד על חולשה זו, וללמוד להיות פתוח יותר, להרחיב על ידי כך את פעילויותיו החברתיות – ולהעלות את רמת האושר הבסיסית שלו.
   מחקרים בעשור האחרון מוכיחים, כי 20%-25% ממשתתפי מחקרי אושר, מצליחים להעלות את רמת האושר שלהם מעל לרמת האושר הבסיסית שלהם במהלך חייהם. כלומר, אפשר לא רק לממש פוטנציאל קיים, אלא אף לעבור אותו בנסיבות מסוימות.
   פרמטר הגנים אחראי לאחוז נכבד מהנטייה שלנו להיות מאושרים, אבל לא מעיד על היכולת שלנו לשנות את הנטייה הזו.

2. ההשפעה הגנטית קובעת כ-50% מיכולתנו להיות מאושרים, אך אין הכרח שרמת האושר של אדם זה תהיה גבוהה. כלומר: מדובר בפוטנציאל שצריך להביא למימוש.
   לדוגמה, אם רמת האושר האישי שלי היא 7, זה לא אומר שאני נמצא בקו המקסימלי של ה-7, וייתכן שאני צריך לעבוד הרבה כדי לממש את מלוא פוטנציאל האושר שלי כדי להגיע ל-7 הזה.
   
3. וכאמור, הממצאים העלו כי החלק של האושר שעובר בתורשה הוא האושר ההנאתי (ההדוניסטי), כלומר, הזמני, ולא זה המתמשך. החלק המשמעותי של האושר שאנחנו מחפשים לא תלוי גנים בהכרח.

מהר מאוד הבנתי, שהנתונים הבסיסיים שלי בחלק הזה של נוסחת האושר לא יביאו אותי רחוק...אני לא בנאדם אופטימיסט מטבעי, ההתבוננות שלי על החיים היא די ריאליסטית, 23:00 זו מבחינתי שעה שבה רק הפושעים ערים, והפעם האחרונה שראיתי פאב מבפנים הייתה בפרק הסיום של Cheers ב-1993.

מצד שני, בשום ספר לא קראתי שכדי להיות מאושרים חייבים להיות עליזים, קופצניים וקלולסים 24/7. יותר מכך, מותר להסתכל לחיים בעיניים, להפנים שיש אירועים שליליים שאי אפשר להוציא מהם מתוק, ואפילו להיות מלנכולי מעט - ועדיין לחוות הרבה מאוד רגשות חיוביים.

מהר מאוד גם הבנתי, שאני לא יודע להפריד בין התכונות התורשתיות לאלו הנרכשות.
וזה גם לא עניין אותי. לא התכוונתי לשחק במשחקי הביצה והתרנגולת, אני רציתי לשנות.
אז התחלתי לתרגל.

הקשבה פעילה, עבודת צוות, סובלנות, פתיחות, הכנסת דברים לפרופורציות, חשיבה חיובית, הרגעת הפרפקציוניזם שלי – כל תיאוריה ותרגיל שמצאתי בספרים שמתאימים לי, אימצתי (חוויות מכל אלה – בפוסטים הבאים).

ורק את אובססיית הסדר והניקיון אני עדיין מתרגל...שלוש שנים, והתקדמות אַין.

וזה לא שאני לא יודע ש"בית זה בשביל לחיות בו!".
אין לי בעיה עם זה שיחיו בו (כל יום בשעות הפתיחה, בלי לגעת במוצגים,
בלי לצלם – ותמיד להקשיב להוראות המדריך).

בעיקר קשה לי לוותר על סדר (פחות על ניקיון), כי אני מרגיש שהוא משתקף במצב הרוח שלי.
סדר בבית עושה לי סדר בראש, מעניק לי תחושת איזון ורגיעה.
אבל מה לעשות שלאשתי זה לא מדבר.
כלים נערמים בכיור ומעליהם זרוק סמרטוט שיש לבן (בסדר, אוף ווייט. טוב – שחור!) - הם מבחינתה פסל סביבתי בתהליכי בניה שרק מחכה ליום ההשקה עם גזירת הסרט; היא משוכנעת שגלילי נייר טואלט אמורים להתכלות מעצמם תוך כדי התגלגלות חופשית על רצפת המקלחת; והיא מגלה יכולות שלא היו מביישות את נאדיה קומנץ' בשעותיה היפות, כשהיא מתרגלת דילוגים ענוגים מעל נעליים זרוקות במסדרון.

- "אתי, זה מפריע לי", ניסיתי להסביר את הקושי שלי עם הנושא, "תסדרי אחרייך".

- "אין בעיה, אני אסדר".
אהה, בטח...

החלטתי ללכת על שיטה אחרת, ולהעיר לה בכל פעם שהיא לא מסדרת אחריה. זה בטח יעזור. כנראה יצאתי זמנית מההכרה שלי כשהחלטתי את זה. היום אני מבין שהייתי זוכה לתגובה מכילה ומחבקת יותר אם הייתי מופיע בקומזיץ של נוער הגבעות עם כאפייה ושלט "איטבח אל יהוד".
זה לא משנה כמה יפה ניסחתי את ההערה (ושקדתי על ניסוחים יפים שעות לפני שהעזתי ללחוש אותן - בפנטומימה, כשהיא ישנה ואני נעול במקלחת מאחורי דלת סגורה) – זה תמיד גרר אחריו רק צרות.
האמת, בכל ניסוח שלא יהיה זה תמיד נשמע ביקורתי, מתנשא, מעליב. מתיש את הצד המעיר ומקומם את הצד המוּעַר. בקיצור, לריב על כל גרב שזרוקה בחדר ומשמשת בעל כורחה על תקן של סנו פרש יבש, במקום להתפנות בשאט נפש למכונת הכביסה - הפך את הבית לזירת קרב. פתרון מסוכן ולא יעיל, אלא אם אני מחפש לעשות סדר חדש במבנה התא המשפחתי שלי.

אז החלטתי ללכת על כיוון אחר, ופשוט לסדר וזהו.
הרי לא ייתכן שלשטוף כוס, דבר שלוקח פחות מדקה, ייצר ריב שלהתגבר עליו לוקח יומיים.
וזה דווקא פתרון שהחזיק הרבה זמן יחסית. רוב הפעמים היה לי נוח מאוד לסלק את המפגע הצידה בכמה שניות ולהעביר דף. הבעיה שוב עלתה כשהבנתי שלא באמת פתרתי את הבעיה. גם כיוון שחיבור של דקה לדקה, כשאני מסדר אחרי עצמי, אשתי והילדים ביחד, הסתכם בסוף השבוע לחצי יום עבודה, וגם בגלל שבעיית האובססיה שלי לסדר לא נפתרה.

-"זה סוג אחר לגמרי של התייחסות לבלגאן", הבנתי. "זה לא שהנושא לא חשוב – הוא רק לא דחוף.
דורש טיפול – אבל לא מיידי. אז אולי זה באמת עניין של סדרי עדיפויות?"

החלטתי שזו שיטה שאני צריך לה צ'אנס.
אז עכשיו אני מנסה לתרגל גם את התיאוריה הזו, שהעקרונות שלה הם:

הדלפק קיים כדי להניח עליו דברים. כל דבר, אפילו לזמן בלתי מוגבל; לא חייבים לרוקן את המשולש בכיור בכל פעם שמישהו זורק לתוכו תיון; מותר לתת לכלים להתייבש במתקן שלהם עד לארוחת הערב הבאה, כי ממילא נצטרך אותם שוב; ואפשר להשאיר את הצעצועים של הילדים מפוזרים ברחבי הבית ליותר מעשר דקות, גם במחיר של דריכה וניפוץ בטעות של אחד מהם (את העיקרון הזה אני הכי אוהב).

להגיד שהתיאוריה הזו מוצאת חן בעיני? חכו, רק התחלתי לתרגל אותה. האמת? זה לא עולה לי בבריאות כמו שחשבתי. בינתיים, מי שיכול לתרום לי מניסיונו איך להתגבר על האובססיה שלי לסדר וניקיון, אני פתוח להצעות.


ולסיכום חלק הגנום בנוסחת האושר, הנה מה שלמדתי על הנושא:

גנים נוטים לקבוע כ-50% מרמת האושר שנחווה בחיים.
אבל, יש מה לעשות בנוגע לתורשה כדי להעלות את רמת האושר הגנטי שעמו נולדתי.
והיא טמונה בדרך שבה אני בוחר לחיות את חיי, בהחלטות שאני מקבל, ביכולת שלי לקבל ולהכיל דברים.
בשגרת היום שאני מנהל לעצמי, בחיזוק הקשרים שלי עם הסביבה, ובאומץ שלי לשנות, לזוז ממה שמוכר וידוע, ולמרות הפחד – להשתחרר מהצורך להיות בשליטה כל הזמן.

תרגיל ראשון: דע את עצמך.

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: