מבוא (חלק א'): להקדים תרופה

מרץ 2007, 08:10.

תקוע.

לא זז.

לא 'מזדחל', לא 'נע באיטיות', לא 'משתרך'. תקוע.

פקק.

'אוֹטוֹסְטְרָאדִיס', אני מסנן בזעם לא כבוש לעבר אֵל  כבישים לא קיים, " גם הבוקר קמת עם עצירות?'
אולי כדאי שתשקול מעבר לנקטר אלים לייט, עם כמה חיידקי ביפידו, שיקלו לך קצת את הלחץ ביציאות
(למה הוא תמיד מתאפק, למה?).

אני יודע שאני מאחר. לא יודע לאן.

זמן ומרחב מתערבלים לאותו ענן אבק גדול שהיה כאן גם אתמול.  

אני מתעלם, אוחז את ההגה בשתי ידיים נחושות ומביט קדימה. הנה, תכף נוסעים.

עיני מציצות במראה הקדמית, שמשקפת לי מראות שעברתי על פניהם מזמן.

ברכב משמאלי, אישה בחליפת עסקים מניעה שפתיים נמרצות,

תוך שרטוט כל התקופה הכחולה של פיקאסו מתחת לעין ימין.
מכשיר הרכב עובד נון-סטופ, כוס קפה מהביל בהולדר, סיגריה ביד שמאל וחטיף אנרגיה פתוח על הדשבורד.

כל הכבוד לה, ככה באים לפקק! מוכנים מראש, מאורגנים.

בא לי להקים איתה בית בישראל, כשאני חושב על הצידנית עם המג'דרה ונתחי העוף
שהיא בטח אכסנה בבגאז', לצהריים.

היא נראית מאוד נינוחה בתקיעוּת שלה. מאולפת. במשך השנים היא והפקק ביססו יחסי חברות קרובים פלוס. אולי הם אפילו נפגשים לבראנצ' כל שבת שניה.

שמישהו יקום כבר ויחליף בשבילי את האור האדום!

שירים יד, שיפתח שער, שייתן דחיפה מאחור – לא משנה מה,

העיקר שאני אתחיל להתקדם סוף-סוף!

...

בוקר בלי צבע.

החורף אמור היה להסתיים. אין אביב באופק.

מדי פעם אני קולט בזוית העין עוד מישהו שמסרב להיכנע לפקק,
חומק לשוליים, נותן גז ועובר על פָּנַי, מתיז על הפגוש שלי טיפות עכורות של שמן ובוץ.

אחֵר נדחק מאחורֵי רכב הצלה, ומפלס בחסותו את הדרך קדימה.

האדישות שלי נסדקת.

זה לא טוב.

אני סוגר את החלון ומגביר את המוסיקה ברדיו.

"הכל עומד במקום / הזמן ממשיך ללכת".
(אני חייב להיגמל מגלגל"צ)

אולי תחנה אחרת:

""I'm still standing after all this time….
(אלטון ג'ון, גם כן זמר)

ניסיון אחרון, אולי רשת ג'.

"אל נא תעקור נטוע..."

תקוע. בפקק של ה-Life...

שם המשחק: טיפולים מונעים ותחזוקה שוטפת.

כמה מעיק ביום-יום, ככה משתלם בטווח הארוך.

ותעזבו את הבית או האוטו (למרות שגם הם במשחק), אני מדבר עלינו:

אנחנו עושים ספורט (לא, לא ברידג'. מישהו מוכן באמת לסגור לי את הפינה הזו?
מה נסגר עם הוועד האולימפי שקבע שברידג' זה ספורט? למה לא דּוּקִים?),

לא מוותרים על שיאצו/רפלקסולוגיה/ביופידבק/אקופונקטורה (זה רק שם מתחכם לדיקור סיני. עשיתי Copy-Paste מגוגל. תהרגו אותי אם אני יודע לקרוא את המילה הזו...), מתחסנים מראש נגד מחלות - ועוד.

ואת כל זה אנחנו עושים כשאנחנו בריאים לחלוטין בדרך-כלל. אז בשביל מה המאמץ המיותר?

מקסימום, אם חלילה נחלה, נלך לרופא, נקבל טיפול תרופתי – ונגמר סיפור (לכאן או לכאן, אבל נגמר).

זו בדיוק היתה הגישה הטיפולית של הפסיכולוגיה עד לפני קצת יותר מעשור.

הפסיכולוגיה מטפלת בעיקר במחלות נפש והפרעות נפשיות

(נוירוזות, פסיכוזות, דיכאון וכו'), והתפתחותה לאורך השנים היא ...אממ...נו, טוב.

אם עד 1945 לא היתה ולוּ מחלת נפש אחת שהפסיכולוגיה ידעה לטפל בה,

הרי שהיום הפסיכולוגיה מסוגלת לאבחן, למדוד ולטפל באופן טוב למדי

בכ-14 מחלות נפש. מעטות מהן היא אפילו מסוגלת לרפא לחלוטין

(הפרעת פאניקה, פוביית דם ופציעה. ראו סליגמן, 2005 [2002], 37).

בהשקעה אדירה, של כ-10 מיליארד דולר, עוצב מדע שלם של מחלות נפש,

ושוק התרופות והטיפולים עבור סכיזופרניה, דיכאון, אלכוהוליזם וכו'

מגלגל עוד סכומים לא מבוטלים.

מעל 90% מהמחקר המדעי הפסיכולוגי מתרכז ברגשות שליליים

(דיכאון, חרדה, לחץ, פחד) ובפתולוגיה שלהם (כלומר מה שחולה, כפייתי).

הפסיכולוגיה עוסקת ומרוכזת כל כולה בסבל נפשי ובתיקון נזקים באנשים שנפשם כבר נפגעה.

חוקרים בתחום לא מצאו כמעט שום סיבה טובה לחקור

את התחום של הנפש הבריאה, האדם הנורמלי (כלומר, איך למנוע מראש

את הכניסה לסחרחרת הרגשות השליליים והתפתחות של בעיות נפשיות).

רגשות חיוביים נתפסים כ"נורמה", ולפיכך "משעממים", ולכן לא נחקרו עד עתה.

מה שהיה חסר לפסיכולוגיה הוא מה שיש לרפואה הקונבנציונאלית כבר שנים:
תחום של "רפואה מונעת" לנפש:

אנחנו סוחבים את הילדים משתוללים וצורחים לחיסונים בטיפת חלב - כי חייבים.

אנחנו נאנקים, מזיעים ומקללים בשארית נשימתנו את מדריך הכושר שלנו תוך דיווש ברגליים רועדות
(מעייפות ועצבים) על אופני הספיניניג - כי מוכרחים. ואנחנו מביטים בעיני עגל פעורות בחשבון המנופח שמגיש לנו המוסכניק שלנו עבור טיפול 10,000, כי אין ברירה. כאמור, שם המשחק: טיפולים מונעים ותחזוקה שוטפת.

רק את הנפש אנחנו לא מתחזקים כשהיא בריאה.

ואכן, עד שהפסיכולוגיה החיובית החלה להתפתח,

המושג רפואה מונעת לא חדר ללקסיקון של הפסיכולוגיה.

מה ששינה את פני הדברים היו המספרים המדאיגים של  

תופעות הדיכאון והחרדה, שעלו ב-30 השנים האחרונות במאות אחוזים (ראו פוסט קודם).

אז מה זו בעצם פסיכולוגיה חיובית?

הפסיכולוגיה החיובית החלה את דרכה ב-1998.

את אבן הדרך הראשונה הניח דר' מרטין סליגמן.
כמו בסיפור "בגדי המלך החדשים", גם פה חלה תפנית דרמטית בעלילה בגלל ילד קטן ורעשן במיוחד
(יותר נכון, ילדה). זו היתה ביתו בת ה-5 של סליגמן עצמו, שגילתה לו שעם כל התעודות וההישגים שלו,
תכלס - הוא  די עירום.
באחד הימים, כשהוא גער בה על איזו שטות, היא עמדה מולו ואמרה, שאם היא הצליחה כשהיתה בת 3
להפסיק וליילל על כל דבר (וזה היה לה מאוד קשה) – אז גם הוא, בגיל 50, יכול "להפסיק להיות קוּטר כזה" (סליגמן, 2005[2002]: 44).

באותו רגע הבין סליגמן 2 דברים חשובים:

    1. את 50 שנות חייו הראשונות הוא העביר כאדם נרגן, זָעֵף וקודר. וזה חייב להשתנות.

    2. אין שום שימוש לביתו ולחבריה הילדים בספרות הפסיכולוגית הקיימת היום,
        כי היא לא מסוגלת להכין אותם לחייהם כבוגרים נורמליים. וגם זה חייב להשתנות.

סליגמן הבין שתחום הפסיכולוגיה לא מדבר כלל לחלק מרכזי באוכלוסיה - החלק הבריא,

כיוון שאיש לא חוקר את מצבי הנפש הנורמלית.

וכנשיא אגודת הפסיכולוגים – הוא וחבריו החלו במהלך של הפרדת תחום

הפסיכולוגיה החיובית מהפסיכולוגיה הכללית.

פסיכולוגיה חיובית היא המחקר המדעי של התפקוד האנושי האופטימלי
(תזכרו את ההגדרה, תהיה על זה שאלה במבחן).

פסיכולוגיה חיובית מתמקדת ברווחה הנפשית, במשמעות 'החיים הטובים',
חיפוש אחר מה גורם לנו אושר, העצמת חוזקות אישיות, הצבת יעדים אישיים
וטיפוח ה-Well Being שלנו.

הפסיכולוגיה החיובית נשענת על 3 יסודות מחקר:
1. חקר הרגשות החיוביים.

2. חקר התכונות החיוביות.

3. חקר המוסדות החיוביים.

ושואלת שאלות כמו:

• מהם הרגשות החיוביים?
• מהי חשיבה חיובית?
• מהם מוסדות חיוביים?         
• מהם החיים הטובים?
• מהן חוזקות חיוביות ומידות טובות?          
• מה השפעת כל אלה על בריאותנו הנפשית והפיזית?

מאות מחקרים בתחום מוכיחים, שאנשים עם כמות גדולה יותר של רגשות חיוביים,

הם אנשים מצליחים יותר: בלימודים, בעבודה, בזוגיות. הם חולים פחות בד"כ,

מזדקנים טוב יותר, מאריכים חיים - ומה לא. (Seligman, 1990. p.5)

"איפה חותמים? גם אני רוצה. עכשיו!", מלמלתי לעצמי כשקראתי את זה.

"אבל מה מתוך זה באמת תלוי בי?", תהיתי בעודי ממרקר את השורות שוב ושוב,מוחק את המילים מהספר וחורט אותן בראשי, "אני באמת יכול לשנות כל כך הרבה בחיי?

ובכלל, כל האושר המופרז הזה קצת מפחיד. דווקא די נוח לי במקום המוכר שלי.
לא?..."

אהבתם? תנו Like ושתפו!

קבלו פוסטים חדשים למייל:	אני גם כאן: